מניפולציה תודעתית (2) וקריעת מסכות
ראובן בן שלום (רב"ש)
22/9/2023
כתבתי לא מעט על מניפולציות תודעתיות של פוליטיקאים ועל הלוליינות המילולית שהם נוקטים בה על מנת לשווק את מרכולתם לציבורים השונים (מאמר באנגלית בג'רוזלם פוסט - כאן, ומאמר בעברית - כאן).
פוליטיקאים באשר הם אומרים את מה שהם חושבים שהציבור שלהם רוצה לשמוע, או את מה שהם מעריכים שיגרום לציבור לחשוב את מה שהם רוצים שהציבור יחשוב. וזה אומר מסרים שונים, לקהלים שונים, ובשפות שונות. מול כל מגזר מקדמים את האפקט הנדרש.
מלך ירדן למשל יהיה שותף אסטרטגי יקר ערך ואיש נעים ולבבי מול שותפיו הישראלים, בעודו מאשים בערבית את ישראל ברצח ילדים, דבר שהוא יודע שהוא עלילת דם, כי זה מה שנדרש ממנו לצורך מעמדו בזירה הפנימית.
אצלנו זה קורה כל יום כל היום. הפוליטיקאים צווחים ומתקוטטים מול המצלמות ואז שותים קפה ומריצים דאחקות במזנון. וכל הצהרה, וכל ציוץ וכל מופע בכנסת - מעוצבים תדמיתית יותר מרעיונית ותכנית.
הרבה מזה שקוף, אבל לא תמיד זה ברור. האם רגב, דיסטל אטבריאן, גוטליב ואמסלם הם באמת אנשים כאלה? האם יכול להיות שיש אנשים שאשכרה מתנהגים ככה ומדברים ככה? ספק מסוים מכרסם כי אולי אם מופעי האימים של אמסלם היו אמיתיים, לא היינו עוברים לסדר היום, ואפילו חבריו היו אומרים לו "עד כאן". אם ילדה בבית ספר היתה מדברת כמו שטלי גוטליב מדברת, לא היה ספק לאף אחד שזו חריגה קשה הדורשת טיפול שורש. אבל אם כולם מתייחסים להתנהגויות האלה בקריצה וחלק מהקרקס, אז לא נורא.
אבל זה כן נורא. ההתנהגות הזו הרסנית למדינת ישראל - היא מחלחלת ומעצבת את התרבות שלנו - ומקבעת את הדפוסים האלה בכל מקום, ולמרבה הצעיר כדוגמא אישית שמעצבת כך את הדור הצעיר.
אבל אני רוצה היום לא לעסוק במצבים בהם ההצגה בוטה ומגזימה את המציאות, אלא להיפך - המסיכות והמיסוכים של הפוליטיקאים על מנת להציג חזות מתונה, במטרה להסתיר אג'נדה קיצונית.
איתמר בן גביר הוא מי שהוא - כהניסט, גזען, תומך טרור. משיקולי תדמית הוא נאות להסיר מקיר סלון ביתו את תמונת הטרוריסט הנערץ עליו. צעד מחושב, מתוך הבנת הלכי רוח בקרב ציבור שעדיין לא היה בשל לגזענות וטרור כאג'נדה מוצהרת (היה - כי עכשיו זה כבר פה). וחשוב להבחין ב"מריחות" כמו "התבגרתי", "התמתנתי", "חלף הרבה זמן" - אבל שום אמירה על שינוי עמדה ודרך.
במקום "מוות לערבים", הוא הסביר בקריצה, נאמר מעכשיו "מוות למחבלים" - עוד תמרון שנועד רק להפיס רגישות ציבורית ותקשורתית, ללא שינוי במהות.
יש בכנסת פוליטיקאים המייצגים אג'נדה שתכליתה הפיכת ישראל למדינת הלכה. זו עובדה. אבל גם עובדה היא שהם אינם מצהירים על כך כל יום בגלוי. הם מבינים שאסטרטגיה מובילים בתבונה, בסבלנות, בנחישות, ובעורמה.
אך עם כל התמרונים היחצ"ניים, אנשים לא מצליחים לגמרי להסתיר אג'נדות. פה ושם מחליקים בלשון, כותבים משהו בלהט הרגע, או שדולף סרטון מאירוע שלא נועד לפרסום.
וכך אנחנו זוכים להצצה חטופה לתפיסת עולמו של ח"כ ישראל אייכלר - שבז לציונות ומעוות את ההיסטוריה ואת גבולות ההיגיון הבריא. ונחשף לעינינו המשתאות ולאוזנינו הסמוקות הסרטון המצמרר בו ח"כ לימור סון הר-מלך לא רק מציגה עיוות מוסרי בתמיכה ברוצח מורשע, אלא אלמנטים של פנאטיות דתית - "צדיק קדוש" שנשים חייבות להתחבא מפניו – עד כדי כך זכה היא נפשו המשיחית, ומוטיבים של מטיפנות נוצרית על סבלו של האיש המופלא למען הכלל.
ניכרה בפנינו הזדמנות חשובה לראות מבעד למסיכות, וטוב שכך.
אגב, אני לא קונה את מוטיב ה"הוא זכאי". כבר ביססנו שאין בעיה לאנשים לרמות ולהציג מצגי שווא למען השגת מטרתם. לאנשי עוצמה יהודית יותר קל לזעוק שהוא צדיק וקדוש וזכאי, לשקר שהוא רק הודה בגלל עינויים, לשקר שהוא זרוק במרתף של השב"כ, ולהסתיר את שלל הראיות המרשיעות - מאשר לומר בפה מלא שהם לא רק חושבים שרצח ערבים הוא לא כזה ביג דיל, אלא שזו מצווה במסגרת מלחמת הקודש להשגת מטרתם הנעלה.
הרי תחשבו על זה רגע - מה ההיגיון בהערצת הטרוריסט ברוך גולדשטיין? לא רק הבנה לנסיבות רוחו הסוערת, לא הכלה, לא התעלמות - אלא הערצה של ממש! "גולדשטיין צדק", כמאמר השלטים.
ב"חתונת השנאה" היו בין הרוקדים אנשים שהניפו את תמונת התינוק שנרצח עלי דוואבשה כשהם דוקרים אותה שוב ושוב עם סכין. זוועה שלא תאמן.
המסכות נקרעו והאמת מוצגת בפנינו במלוא כיעורה.
בשונה מהרגיל, איני אומר להתעלם ולהרגע ולכייל - אלא להיפך - קראו את דברי אייכלר, האזינו לסון הר-מלך, קראו את "תכנית ההכרעה" של סמוטריץ', ושימו לב למילים המפורשות של גולדקנוף על היעדים הבאים, כמו חוק יסוד לימוד התורה שיתן ללומדים מעמד של לוחמים, והנצחת תלות, בורות, ונחשלות. (הם שונים, ומייצגים אג'נדות שונות, ובשום אופן איני מתייחס אליהם כמקשה אחת. אלה דוגמאות שונות לרעיון המוצג כאן).
כשהם כבר חושפים מה הם באמת חושבים, מוטב שניקח את זה ברצינות ונבין מול מה אנחנו מתמודדים.
או יותר נכון - למי הפכנו להיות, ולאן אנחנו הולכים.