מניפולציה תודעתית, קיבינימט

ראובן בן שלום (רב"ש)

פוליטיקאים עוסקים ביחצ"נות, בהאדרה עצמית, ובעיצוב תודעה מתוך חישוב קר, ציני, גס ומניפולטיבי. לא מה נכון או לא נכון עובדתית, אלא מה יעצים רגשות ויניב קולות. לא מה ערכי או לא, אלא מה ימשוך מצביעים. לא מה נכון לעשות למען המדינה אלא מה יתרום לעצמם. לא איזה נזק ייגרם, אלא מהי התועלת הפוליטית שתושג.

מדונאלד טראמפ ועד נתניהו ואראל מרגלית - כולם מיישרים קו עם השבלונה העדכנית המוצלחת. מדברים "דוגרי", שמים פס על פוליטיקלי קורקט, מרימים קול ומנמיכים סטנדרטים וערכים, פונים ישירות לעם ועוקפים את התקשורת, מציגים נרטיבים במקום עובדות, מעצימים, מסובבים, ומקטבים, משחירים את פני הצד השני והופכים כל דבר למלחמת בני אור בבני חושך.

 

עולם התוכן החינוכי, הערכי, והתרבותי שכולנו רוצים להנחיל לילדינו, אינו זוכה לדוגמא אישית בקרב פוליטיקאים – להיפך. נימוסין והליכות - הבסיס שבבסיס - כמו דרך ארץ, כיבוד הזולת, הימנעות ממילות גנאי - פוליטיקאים מדגימים את ההיפך המוחלט. ערכים נעלים של צניעות, פתיחות לביקורת חיצונית והפעלת ביקורת פנימית – כנראה שהציבוריות הישראלית מחשיבה ערכים אלו כהתאבדות פוליטית.

 

דיון ממוצע במליאת הכנסת או בוועדות מבטא שפל ערכי בהתנהגות מתוקנת בין בני אדם.

 

תכונות אופי המעידות על רגישות, בגרות ומנהיגות, משום מה זוכות ליחס הפוך כשזה נוגע לפוליטיקאים. פוליטיקאים אף פעם לא טועים. הם לא משנים את דעתם. אם מעמתים אותם עם נתון סותר שהם אמרו לפני שנים, במקום לענות "שיניתי את דעתי", הם יתעקשו "טענתי כל העת ש...", וכמובן "אני לא מזגזג!"

 

מרתק לראות שבשונה מבני תמותה רגילים, הם לא עורכים ולא מוחקים פוסטים. זהבה גלאון יכולה לכתוב פוסט ארסי שמתגלה למחרת כהזוי, מופרך ונסמך על בדותות, והיא לא תסיר אותו ולא תערוך אותו. כאילו יש קוד בפוליטיקה שאומר שהנזק התדמיתי בהשארת שטויות קטן לעין ערוך מהנזק בהיתפסות כחלש. גלעד ארדן לא יחזור בו מפוסט בוטה ותקיף, גם כשמתברר ששגה באופן מחפיר. להיפך, הוא יתחפר, יעצים את הטון, יתקוף ויקבע שהוא לא מתנצל ולא מתכופף.

 

מתי ראיתם לאחרונה פוליטיקאי שכותב: "אני מתנצל על הדברים שכתבתי", או אפילו "משהובהר לי שלא דייקתי, הסרתי את הפוסט". נדיר.

 

בעידן הדיגיטלי אך טבעי שפוליטיקאים יישירו מבט למצלמה וידברו אל העם, אך במקום שזה יראה אותנטי, לרוב אנחנו מקבלים סרטוני יחצ"נות ערוכים שגורמים לפוליטיקאים להיראות מגוחכים. מאופרים בכבדות, מניפים ידיהם מול המצלמה בתנועות גמלוניות, מקריאים טקסטים מהטלפרומפטר במקצב מעושה. דוגמאות יש למכביר, בעיקר בזמן האחרון - מרגלית, הרצוג, ברלב, עמירם לוין וישראל כץ.

 

מה העניין? לכו לסדנה אצל גלעד עדין ותלמדו איך עושים את זה כמו שצריך!

 

ומה הם אומרים לנו בכל אותם סרטוני תדמית מגוחכים? שהם הכי טובים, עושים הכל מושלם, והאחרים סמרטוטים. כולם תמיד לא ידעו, לא הבינו, ושגו – אבל הם תמיד ידעו את האמת, עשו נכון והצילו את המצב. שימו לב לארשת פניהם. חישבו למשל על פניו של אראל מרגלית בכל אותם סרטוני האדרה עצמית שהוא מפיץ - לא רק בטחון עצמי ונחישות, אלא יהירות וזלזול.

 

"כקצין בסיירת מטכ"ל..." (בנט), "כטייס מבצעי בחיל האוויר..." (קיש), "מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר" (ברלב), "לוחם בגולני" (מרגלית). כל הכבוד ללוחמים, אבל מה הקשר למנהיגות פוליטית? ניקח לדוגמא את יואב קיש, חברי מקורס טיס. עם כל הכבוד, מי שהיה טייס בחיל האוויר וטייס באלעל איננו בהכרח בעל הבנה אסטרטגית נשגבת מכל אזרח אחר. פעמים רבות טייסים הינם בעלי תודעה מרחבית פחותה מכאלה שעסקו והובילו בתחומים חברתיים או ניהלו מערכות מורכבות.

 

כל הכבוד לטייסים ולכל הלוחמים. אבל אין קשר בין כבוד להבנה רחבה ויכולת הובלה. נפתלי בנט הוא עוד דוגמא מצוינת – דרגתו הזוטרה ותפקידיו הצבאיים לא הופכים אותו למצביא או אסטרטג בעל יכולת הנהגה. הוא יכול להיות כזה, אבל זה שהוא היה קצין זוטר בסיירת מטכ"ל לא מבטיח את זה.

 

זהו גם סימפטום לרעה החולה הנפוצה בתרבות הארגונית הישראלית, בה לדרגות הצבאיות משקל גם במעבר לאזרחות. כל רב סרן במילואים שעובד בחברה בה המנכ"ל תת אלוף יודע בדיוק למה אני מתכוון. לנושא המאצ'ואיזם הישראלי, ודגש היתר לדרגות וניסיון קרבי יש היום גם השלכות נוספות כמו הוויכוח על מקומן של נשים בתפקידי לחימה (כי אם סיירת מטכ"ל היא הערוץ למנהיגות, אנחנו בבעיה).

 

מלבד הפרה של קודים תרבותיים בסיסיים, ישנה גם חזרה לאחור בהיבטים של נורמות שונות, כגון קריאתו של אראל מרגלית לנתניהו "תהיה גבר!" "תחקר כמו גבר!" – אינני מבין מה זה אומר להיות "גבר" ומדוע גבריותו של נתניהו קשורה להיבטים הפוליטיים עליהם מדבר מרגלית. ההסבר הוא שמטרתו של מרגלית איננה קשורה לנתניהו, אלא לתודעה אותה היחצ"ן שלו מנסה להנחיל, והיא שמרגלית הוא "גבר-גבר".

 

פרסומות ברדיו על חשבון משלם המסים שנועדו להציג תכניות או אירועים מנוצלות לפרסום והאדרה עצמית. מ"כאן השר גלעד ארדן" ועד סרטון ברכה ליום העצמאות של ישראל כץ, בו הוא נראה עמוד גאה ליד שועי עולם או מצביע בגאווה על פרויקטים בהובלתו. גם ככה פוסט ממוצע של האיש שמאמין במעשים ולא בדיבורים כולל את המילים: הוצאתי, הצלחתי, השקתי, יזמתי, נשאתי, הכרזתי, באתי, הגעתי, השתתפתי, הופעתי, אמרתי, וחתמתי.

 

יש נטייה לחשוב שלפוליטיקאים עשירים שי יתרון בכך שהם "מסודרים", פנויים לעשייה ציבורית, אינם זקוקים לטובות, והם "לא בכיס של אף אחד". אבל אינני בטוח שהחסרונות לא עולים על היתרונות. נראה שמי שהרוויח הרבה כסף בטוח שחכמתו וכישוריו הנשגבים, ולא מזל, הם סוד הצלחתו, והוא גם חש צורך לשוב ולשתף בסוד דרכו לגדולה. אראל מרגלית ("יזם שהשקיע מיליארדים") למשל, הפך את הצלחתו העסקית לנושא מרכזי בקמפיין הפוליטי שלו. ביום העצמאות הוא כתב שהוא חש צורך לעשות "חשבון נפש", בהקדמה לסרטון יחצ"ני המונה את הישגיו האישיים. נפתלי בנט נוהג לספר שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית, את קורות הצלחתו העסקית. הם פשוט בטוחים (או לפחות הם מנסים לגרום לנו לחשוב) שבגלל שהם עשו כמה אקזיטים, זה אומר שהם יהיו גם מנהיגים טובים וכדאי שנצביע עבורם.

 

באשר להיותם נטולי פניות, לא בטוח שזה המצב – אולי אף להיפך. מעורבות עמוקה בעולם העסקי משמעותה רשתיות סבוכה שוודאי יש בה אלמנטים של אינטרסים ומנופי לחץ.

 

הלאה. לא רק שהם אוהבים לנסוע לחו"ל (וגם מסדרים לעצמם נסיעות תכופות וחסרות תכלית כמו מירי רגב), הם מתפוצצים מגאווה על כל ביקור וכל מפגש, כאילו מהווים אלה גושפנקה להיותם מדינאים דגולים. משום מה בחו"ל מקובל לצלם סרטונים עצמיים (כמו ביבי במטוס ואראל מרגלית במכונית) בהם סמוקי לחיים, חזה נפוח, וחיוך שובבי של "הראיתי להם מה זה", מספרים עם מי נפגשו ומה אמרו. ייצוג ישראל כמסבירני-על הוא נוהג ידוע, כשהמצטיין בתחום זה הוא כמובן יאיר לפיד.

 

עוד גימיק פוליטי הוא הכרזה על "תכנית מדינית" אישית. "הצגתי להם את תכניתי המדינית", הם אומרים באוקטבה אחת נמוכה מהרגיל,  וגם טורחים לספר לנו שבאולם היו 500 איש שגמעו את דבריהם בשקיקה. כל פוליטיקאי מתחיל באופוזיציה חושב שבפגישה עם גורמי ממשל בחו"ל נכון לפרוש משנה מדינית. ללא סמכות, ללא חשיבות, ולעתים גם ללא עבודת מטה ראויה מעבר לכותרות דרמטיות ואינפוגרפיקה מגניבה.

 

"תוכנית האינטרסים" של מרגלית, "תכנית ההפרדה" של הרצוג, "תכנית ההפרדות" של ברלב, "תכנית האוטונומיה" של קיש, תכנית "ההיפרדות האזרחית" של כץ – אלה נראות יותר תכניות לקידום מעמד אישי מאשר אינטרס לאומי.

 

"במעשים ולא בדיבורים" (כץ) ו"עשייה אמיתית ולא דיבורים" (מרגלית), הן סיסמאות מוצלחות, אך בעצם יש פה מסר שגוי. מפוליטיקאי אנו דווקא מצפים לדיבורים – להצגה שקופה של אג'נדה, כוונות ותכניות. להגיד "תסמכו עלי שאני יודע מה אני עושה" – זה לא מספק. יש פה גם מלכוד מסוים, כי מי שחוזר שוב ושוב על הסיסמא הזו בעצם מדבר די הרבה. כמו כן, וודאי שהיא ריקה מתוכן אם מי שנושא אותה נוהג מדי פעם לשחרר התבטאויות חסרות אחריות (כמו כץ והתקיפה בסוריה, ומרגלית עם הטלפון הציבורי לאסירים הפלסטינים).

 

למניפולציה תודעתית, כך מתברר, יש נוסחאות ברורות, בהן משתמשים הפוליטיקאים כולם. בעיצוב תודעת המנהיג הנחוש, נוקטים כולם באותם הטריקים. מייצרים ומעצימים יריבים כדי ללכד שורות ולהיתפס חזק. ממציאים נרטיבים מופרכים כאילו עד עתה אולצו לשתוק, להוריד ראש, ולהתנצל, כדי להדגים כמה אמיצים הם בכך שכביכול העזו כעת להרים ראש ולפתוח את הפה.

 

מה זה השטויות האלה? אף אחד לא התבייש, התחבא, שתק או השפיל ראש, אבל כשבנט אומר "לא נוריד ראש" זה נשמע מדהים.

 

"מאז רצח רבין הורדנו את הראש", "סיימנו להוריד ראש", "הגיע הזמן להרים את הראש", אומר מרגלית. "לא נרכין ראש", "לא נשתחווה", אומר נשיא טורקיה ארדואן.

 

"אנחנו מתביישים במה שאנחנו", "לא מתבייש במי שאני", אומר מרגלית. "איננו מתביישים", אומר ארדואן.

 

"לעולם לא אשתוק", אומר בנט. "לא ישתיקו אותנו", אומר מרגלית. "לא נשתוק", אומר ארדואן. "אף אחד לא ישתיק אותי", אומר ארדן. "אסור לשתוק", אומר קיש. מתי מישהו אי פעם השתיק אתכם?

 

גם שוברים שתיקה מינפו פטנט קוגניטיבי זה, בהחדירם את המסר הכוזב כאילו יש איזה קשר של שתיקה ומי שמעז לספר את ה"אמת", בעצם "שובר שתיקה". זה גאוני וזה עובד.

 

"לא נרתע מהאיומים והשקרים!", "לא יעזור לכם, נמשיך לפעול ללא פחד", "אתה לא תטיף לי... העידן הזה נגמר", אומר אלוף היחצ"נות גלעד ארדן, כאילו עד עכשיו היה עידן הרתיעה, הפחד וההטפות.

 

וכמובן, איך אפשר בלי ה"מפסיקים להתנצל" הגאוני של בנט, בדומה ל"לא נתנצל" של ארדואן ול"נדרשת קבוצה לא מתנצלת ולא מתקפלת" של אהוד ברק. אגב - מה רע בלהתנצל, כשצריך?

 

על מינוף וניצול ציני של אירועים לאומיים לצורך ניגוח פוליטי, כמו רצח רה"מ רבין ז"ל נרחיב אולי בהזדמנות אחרת, אבל חשוב להבין שכמעט כל אמירה של פוליטיקאי, מציטוט נתניהו כאומר "נוהרים" במקום "נעים", עיצוב תפיסת ההסתה לפני רצח רבין, דמוניזציה של "שוברים שתיקה" ועוד – אנחנו קורבן למניפולציות וספינים מכוונים.

 

פשוט לא ליפול בפח, זו הצעתי, גם כשהמילים יפות ומעוררות הזדהות: "ממשיכים לעבוד למענכם", "אמשיך בפעילותי למען הציבור", "ממשיכים בדרכו של בגין", "ממשיכים בדרך רבין", אם נצטט פוסטים מהזמן האחרון. נו, אז אמרו.

 

על תופעת ביטן-חזן אין צורך להכביר במילים. זו תופעה ציבורית תרבותית אותה עלינו לבחון ובה עלינו לטפל באופן יסודי.

 

מציע לחשוב מיהם חברי הכנסת שאינם קשורים להתנהלות העלובה והמגוחכת שתיארתי פה, ולשקול שאולי הם הראויים להנהיג! אני יכול לחשוב על כמה כאלה. אז מה אם הם/ן לא היו בסיירת מטכ"ל?

 

לסיכום, על משקל הם מ-פ-ח-ד-י-ם, אומר: הם מ-ג-ו-ח-כ-י-ם, קיבינימט!

© 2019 by CCS Ltd.

054-8189815  /  972-54-8189815

  • c-facebook
  • Twitter Classic
  • Google Classic