פוסט פוסט-בחירות, או – לנצח נצחים
בעקבות הבחירות לכנסת ה- 25
5 נובמבר 2022
כמי שאינו סוגד לאף מפלגה או חלילה לפוליטיקאי, איני שותף לאכזבת מי שמפלגתו נעלמה, או למנהיגו שכשל בחובבנות ויבשושיות אל מול המקצוען המלהטט הווירטואוז האשף נתניהו.
אך כמובן שבמנותק מערוץ פוליטי ספציפי, החלוקה הגושית הנוכחית שמה אותי בצד מאוד ברור של המתרס, פחות מאמונה בדרך של הגוש המפסיד, ויותר מהסכנות הטמונות בגוש שניצח (אגב, התרבות השלטונית שלנו היא שלאף אחד אין דרך. מה מדיניותו ארוכת הטווח של לפיד? גנץ? נתניהו? אין איש יודע. הכל סיסמאות וקמפיינים להאדרה עצמית והשחרת היריב).
התלבטתי מאז הבחירות אם ומה לומר, בעיקר כי לצערי, כרגיל, הרשת מלאה שטויות, ומצאתי עצמי מעיר על שמחה מיותרת לאיד והשמצות ברמה של גן ילדים. אבל בעיקר מתוך דילמה של ממש – האם זה הזמן לשדר אופטימיות, להזכיר כי אחיות ואחים אנחנו, לשמוח שעוד יש לנו דמוקרטיה, ולשים בראש סדרי העדיפויות את הקטנת הלהבות ואיחוי הקרעים... או – לנסות לזקק את הסוגיות הבוערות, במיוחד את אלה שיתחדדו לאור המפה הפוליטית החדשה.
החלטתי שלי אישית אין ברירה אלא לבחור באופציה השניה.
אכן נזכיר כי דמוקרטיה עוד יש לנו, ועוד טובה יחסית לאחרות שמתדרדרות. הבחירות נערכו כחוק, וטוב שכולנו מישירים קו ומשחקים לפי החוקים. ולפי חוקים אלו מותר לראש ממשלה לכהן עם כתבי אישום. לאור דבר העם בבחירות, אמליץ להשקיע בזה פחות אנרגיה ופחות כותרות, ובית המשפט יחליט מה שיחליט.
מתברר שמותר גם לגורמים קיצוניים לרוץ ולהיבחר ולהיות ממובילי המדינה. אין מה לעשות – זו הדמות שכעת ניבטת מהמראה, וזו שרואים חברינו בעולם. ישראל היא ימנית קיצונית דתית.
אז הדברים שאני כותב אינם בבחינת "איך זה יכול להיות" וגם לא "שוברים את הכלים" ובטח לא "יאללה עוברים לברלין". אלא – למרות תוצאת הבחירות, הנה הדברים החשובים שלדעתי עלינו לשים אליהם לב, בדגש לאיומים קיומיים של ממש.
לתפיסתי לא מקדמים מהלכים כבדי משקל בכוח. בכל זירה ובכל הקשר. גם מלחמה לא קובעת כלום אלא מהווה שלב כוחני בתוך מסגרת מדינית, ובלי המסגרת המדינית אין במלחמה אלא הקזת דם מיותרת.
ההתמודדות עם תופעת החרדיות, עליה תיכף אפרט, גם היא לא תצלח בכוח. גישת לפיד בגרסאות קודמות, והרטוריקה של ליברמן, דוחפים רק לתפיסת איום קיומי בקרב החרדים, ונחישות רבה יותר להילחם חזרה במלחמת הישרדות. הדרך היחידה עם החרדים היא של שילוב ידיים, ניתוח משותף, ופתרונות מוסכמים.
עלייתו של בן גביר קשורה לדעתי בעיקר לסוגיה הקריטית של "העדר המשילות" – פשיעה חקלאית, פרוטקשן, וסימפטומים רבים של התקוממות פנימית שפרצה בשומר החומות. הבעיה אמיתית וקשה. תמיכה בבן גביר נובעת מתפיסה לפיה כוח יפתור את הבעיה. אין ספק שנדרש הרבה כוח – כוחות, אמצעים, תפיסה וחוקים (ראו תוכניתו של גל הירש). אבל מי שחושב שכוחניות וביטויי לאומנות יהודית ימעיטו ביטויי לאומיות ערבית – שוגה. כי כאמור – רק כוח לא פותר דבר. ונזכור שלא רק ליהודים יש חלומות ונחישות וכבוד וחוסן. לכן הפתרון, גם כאן, הוא רק ביחד.
את הפלסטינים לא "ננצח". העם (או ה"עם", זה חסר משמעות) הפלסטיני מקדם את יעדיו האסטרטגיים עקב בצד אגודל, והתעלמות מהבעיה, או עוד חומת מגן, או שינוי הוראות פתיחה באש לא ישאירו מתחת השטיח את מה שטאטאנו שם. לא אפתור בפסקה אחת בפוסט אחד את הסכסוך הישראלי פלסטיני, רק אומר שלדעתי "מדיניות" הימין של להפטיר "שתי מדינות" בנאומים כלפי חוץ אך לומר פנימה שלעולם לא תהיה מדינה פלסטינית, לשתף פעולה באופן הדוק עם הרשות הפלסטינית ולחזק את חמאס אך בו זמנית לשחק אותה חזקים, ולהמשיך לבעוט את הפחית במורד הכביש ולקוות שהכל יהיה בסדר – מופרכת ונועדה לפיצוץ. וגם כאן – רק כוח לא יעזור.
לכן מדינת ישראל לא תתקדם, בזירות חיצוניות ופנימיות, בלי ממשלת אחדות אמיתית. "ניצחון" של צד זה או אחר ואז רמיסת כל היקר לצד השני, מובילה רק למאבק נחוש יותר של הצד השני לנצח בפעם הבאה, כדי לזרוק לפח את ה"נזק" שנעשה. אין פה שום ווקטור לאומי אלא זיג זיג וכאוס.
פופולרי כעת בימין להתלונן על שנאה בלתי מוסברת לנתניהו, כאילו מחלת נפש העבירה אנשי שמאל על דעתם, ולא רק שאינם מבינים כמה דגול האיש, הם גם "סתם" שונאים אותו ללא סיבה. כדאי לשים את הדברים על השולחן – גם בהתעלם מכתבי אישום – כולנו יודעים מיהו נתניהו ומיהם בני משפחתו. מוזר להגיד את זה אחרי הבחירות, כי לא אכפת לבוחריו, אבל האיש נהנתן, סוחט מחברים מיליונרים טובות ופינוקים, מרחיק אנשים מוכשרים כדי שלא יאיימו על שלטונו, מקיף עצמו בפודלים ובולדוגים, משקר ומסובב דברים על פי הצורך, מפעיל מערך בוטים ברשתות, משתמש במגוון שטיקים של סחיפת המונים ברמה של מטיף אוונגליסטי, ומושפע ולחיץ באופן קיצוני ע"י בני משפחתו.
האם זה אומר שהוא לא יכול להיות ראש ממשלה? מה פתאום – פתחתי בזה. אבל חשוב לומר שאתם, בוחריו, אולי אוהבים את זה, אך אחרים לא אוהבים את זה, ולא אוהבים אותו, ואי אפשר להאשים אותם. אולי חלקכם גם סולדים ממנו אך חושבים שגאוניותו מצדיקה לבלוע את הצפרדע? סבבה, רק אל תבואו בטענות שיש מי שלא מוכנים. ועוד דבר, תרבות ארגונית קלוקלת בליכוד מביאה לכך שגם אנשים מוכשרים וראויים מבלים שנים בדקלום דף מסרים וליקוק למנהיג, בתקווה שיום אחד יוכלו גם הם להוביל. עצוב.
הגיע הזמן להקציב כהונה בכל מקום, גם אם המנהיג מוכשר ומוצלח. מהסתדרות המורים ועד עיריית מודיעין ותל אביב – הידבקות רבת שנים לכיסא זה לא דבר בריא.
וכעת לאיומים המרכזיים:
לדעתי מדינת ישראל איננה בת קיימא. אוהבים פה את הסיסמא "לנצח נצחים" אך אין דבר כזה. ישויות מדיניות קמות ונופלות לאורך ההיסטוריה. לא רעיון קיצוני – זה פשוט קרה לנו בעבר ואין סיבה שלא יקרה לנו שוב. מיריבים חיצוניים מרים שזה חלומם, ועד התפרקות פנימית במלחמת אחים, או "סתם" דרדור לרמה של מדינת עולם שלישי כשכל מי שמסוגל נוטש. נאמר זאת במפורש – למה שצעירה עם דרכון פורטוגלי תישאר במקום עני ונחשל וקורס, כשהיא מממנת במיסיה את רוב תושבי המדינה, אך ילדיה ולא ילדיהם יישלחו למות בחזית. אם היא תעבור לפורטוגל, אי אפשר יהיה לבוא אליה בטענות.
הציבור החרדי, על גווניו השונים, המציא יהדות חדשה שלא היתה מעולם בהיסטוריה שלנו, ומשום מה מאמין ומנסה לטעון שככה תמיד היינו. קהילה סגורה, חלקים ממנה במאפיינים של כת, עם רבנים המייחסים להם כוחות על ומעבירים להם כסף כל חודש. העדר מוחלט של תכנון משפחה, עם לחץ תרבותי מאסיבי לילודה, כך שמשפחות אינן מסוגלות לקיים עצמן ורבים חיים בעוני מחפיר. מניעת לימוד ליבה מילדים, וכך דנים דורות נוספים לבורות, לעוני ולתלות. אמונה בנרטיבים שקריים, כאילו לימודי קודש מאפשרים מקפצה קלילה להייטק. הימנעות אחוז ניכר של גברים מעבודה, וניהול כלכלה שחורה באופן מאסיבי גוררים את ישראל מטה.
מאוד פשוט – בקצב הילודה הנוכחי בחברה החרדית, הם הופכים נתח דומיננטי. אז עוד לפני הדיון על צביון המדינה ותחבורה ציבורית בשבת, אין דרך בה פלח דומיננטי באוכלוסייה אינו עובד, אינו תורם (נו טוב, מתנדבים ביד שרה ועזר מציון – שכוייח), חי מקצבאות ומשנור ומתקציבים קואליציוניים, והמדינה תחזיק את זה. מדובר בקריסה ידועה מראש. אומר זאת שוב – אינני שונא חרדים (אני לא שונא את ההורים שלי) אלא מציין את העובדה שבדרך הזו, הלך עלינו.
כמו שכתבתי למעלה, לא יעזור להקים ממשלת "שינוי" בלי חרדים ולחוקק נגדם חוקים. יש הכרח לאחד כוחות, ללמוד ביחד את הנושא, לבצע הערכת מצב אמיתית, ולבנות אסטרטגיית הטיית האסטרואיד הזה שהולך לרוצץ אותנו. כיום, עם חזרתם של החרדים וש"ס למוקדי הכוח, אין אלא לחשוש מחזרה למסלול של הנצחת הדלות, הבורות והתלות. אמנם כאן הקטסטרופה לא תגיע מחר בבוקר, אבל הווקטור ברור, והוא מכוון לכך.
פחות איום קיומי, אבל מבחינתי סוגיה למאבק איתנים נחוש, זה עניין הצביון. כבר כעת אנחנו מדינה נחשלת כשזה נוגע לחירויות פרט וטבעת חנק הקשורה בלפיתת הממסד הדתי, ממערך כשרות מושחת של הרבנות ועד תחבורה ציבורית בשבת. יש לפעול להפרדה מוחלטת של דת ומדינה, אלא במקומות קריטיים, למשל לא יעלה על הדעת שלא יהיה מזון כשר בצה"ל. אבל מותר במדינה דמוקרטית מודרנית להכניס כריך לבית חולים בפסח, וזה לא עניינו של אף אחד. העדר תחבורה ציבורית בשבת זה מצב מטורף שנתנו לו להתפתח. השנה 2022, ואלפי אנשים כבולים בבתיהם בסופי שבוע כי אין להם רכב, קשישים לא זוכים לביקורי קרובים, וכמובן משפחות רבות שיכלו לוותר על הוצאה כספית כבדה של מכונית, לא יכולים להרשות זאת לעצמם בגלל הכלא של שבת. והנה לנו עוד נושא בו הממשלה שתיכף תקום וודאי תצעיד אותנו לאחור, ובטח לא תפעל בכיוונים שלדעתי הם זכויות יסוד של אזרח במדינה מתוקנת.
ש"ס – זה יהיה קצר. אריה דרעי איש מניפולטיבי, שקרן, פושע שחזר לזירת הפשע והמשיך לפשוע, ואז חמק בהבטחה שקרית על נטישת החיים הציבוריים. האיש בונה כוחו על מצוקה אותה הוא עצמו טורח לטפח כי הדבר משרת אותו, ובעושרו הרב מציג עצמו כשליחם של החלכאים. בושה וחרפה לכולנו שהוא נחשב מנהיג ציבור. וגם כאן, אני מכבד את הדמוקרטיה, אך לא את האיש, ולא את הפתיים הנופלים לנוכלותו.
בן גביר חגג את נצחונו עם חברו בנצי גובשטיין, ממנו נמנע לרוץ לכנסת בשל עמדותיו הגזעניות, ואשר חולק עם בן גביר את הערצה לטרוריסט ברוך גולדשטיין. נכון, בן גביר הוריד את התמונה בסלון, ובמתקפת חיוכים טוען לשינוי דרכיו. אני לא קונה את זה. ברור שהוא התבגר ובהכרח התמתן, אבל הרעיונות, הדרך, הרטוריקה, ההתנהגות – לדעתי ברורים ומסוכנים. תפיסת עולמו לא רק שפסולה ערכית ומהווה אות קלון לחברה הישראלית, אלא לדעתי על אף שכביכול מבוססת על "עוצמה", עלולה להחלישנו ואף להביא למפלתנו. אפשר להתווכח האם וכמה התרכך בן גביר המבוגר יחסית לבן גביר הצעיר שלדברי יגאל עמיר תכנן בעצמו לרצוח את רבין. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שהאיש פרובוקטור, וכמו דרעי שמייצר עניים כדי לטעון שהוא יצילם, הוא זה שמדליק את האש ואז טוען שהוא זה שידאג לכבותה. הוא נראה ממש כנהנה מזה, בהגיעו לזירות פיגועים לקול קריאות "בן גביר!" ו"מוות לערבים". סצנת נפנוף האקדח – לא רק שמטורף מכל בחינה נוהלית ומבצעית, אלא מהווה אות וסמל – הוא זקוק לתרחיש הזה כדי שיהיה לו תירוץ להוציא את האקדח כדי לשדר את ה"עוצמה" היהודית שתשים את הערבים במקומם.
אבל כאמור, שום "עוצמה" לא תצא מזה, אלא שלהוב יצרים, התססה, הסתה, פרובוקציות, ולבסוף – אלימות שתצא משליטה. גם כאן, כל שנדרש הוא ללמוד מההיסטוריה. הר הבית ומסגד אל אקצה הם חבית חומר נפץ אותו ניתן להבעיר בקלות בפתיחת מנהרה, בביקור של אישיות משמעותית, ובמילים. בשנת 1929 חווינו מה קורא כשמאבק נרטיבים וסיסמאות והפגנות הופך לפרעות דמים. גם בשנת 2022 אפשר להוביל למאורעות, ויש הבדל בין בן גביר הפרחח הצעיר, לבן גביר השר. בכוחו לומר מילים ולבצע מעשים שיובילו למלחמת דת מדממת. אגב, לא יעזור "להתלונן" שזה לא פייר שהמוסלמים ייצרו משוואה לפיה אסור להעליב אותם כי זה יגמר בדם, בעוד יהודים אפשר לקלל ולהשפיל וגם לשרוף ספרי תורה ואנחנו בוכים, ולא עושים פוגרמים. זה מה יש.
ושיהיה ברור – אם בן גביר יצית את האגן הקדוש, העובדה שהוא הבטיח "עוצמה" יהודית ולהחזיר את המשילות לא תהיה קשורה למציאות החיים, או יותר נכון למציאות המוות שתהיה חסרת שליטה.
ולבסוף, במעבר חד, עוד נושא שעל אף שאינו עוסק באיומים קיומיים, הוא קריטי, ואיני יכול שלא להדגישו. הנהגה ישראלית המבוססת על חבורת גברים בגיל העמידה מתאימה אולי לימי הביניים, אך לא לחיים בעולם מערבי, דמוקרטי, מתקדם ומתוקן. עברו הימים של קול רפה הקורא לשיוויון, או התייחסות כאל אג'נדת שוליים פמיניסטית. לכל הרוחות, אין דבר כזה למדר נשים בכלל, ובטח לא בפורום שקובע איך נחיה (ואם נחיה). אם זה היה תלוי בי, היינו קובעים זאת בחוק. ש"ס ויהדות התורה נראות בהקשר זה (ולא רק) כמו ייצוג ראוי למפלגה של הטאליבן באפגניסטן, לא כאן. והליכוד? בודדות ביותר בהנהגה (ואתאפק להתייחס למי הן).
כל מי שעבד בארגון מאתגר ומורכב יודע כמה נשים מביאות עומק שבלעדיו היינו שטחיים להחריד ונכשלים, כי נשים לא סתם מביאות "עוד נקודת מבט", אלא נדבכים באורכי גל שגברים לא רואים אפילו, ברגישויות אנושיות המהוות תנאי לעשייה, וביצירתיות שלעיתים היא היחידה שמובילה ליעד. לכן, בין היתר, קריטי לשלב נשים בכל גוף צבאי. כי מבצע של סיירת מטכ"ל בעורף האויב כשרק גברים חושבים ומאלתרים – יהיה פחות מוצלח. עם סיירת מטכ"ל יש שיתווכחו איתי – אבל בהנהגת המדינה? מבחינתי – מטורף ולא קביל.
לסיכום, הייתם אולי חושבים שיעסיקו אותי בעיקר איומים מבחוץ. לא ולא. עם איראן נסתדר (לא פשוט, אבל לדעתי נוכל להם). גם האיום החיצוני לדעתי יבוא עלינו בשל שגיאות פנימיות, חישובים מוטעים ופרובוקציות מיותרות. ואני בעיקר חרד מהתפוררות פנימית. וחושב שמדינת ישראל בדרך לקריסה ונחשלות. סיסמאות כמו "אומת הסטראט אפ" ו"לנצח נצחים" מסווים את תלילות המדרון בו אנו כבר גולשים.
אז נחמד לדבר כעת לדבר על "הורדת הלהבות בשיח הציבורי" (נתניהו, בנאום הניצחון). ברור שאני בעד. אני אפילו פנאט של תרבות דיון ראויה. אבל עוד יותר חשוב לי לוודא שנוכל לחיות כאן. ואולי אף לשגשג.
אולי אופוזציה צריכה לקוות לכישלון ולהפלת הממשלה, אבל אני לא אופוזציה, אלא אזרח שאוהב את מדינתו, לכן אאחל מכל הלב הצלחה רבה לממשלה הנכנסת, ומקווה שחששותיי הקודרים יתבדו.
אם קראתם עד כאן... תודה רבה על הקשב. באמת מעריך מאוד שראיתם לנכון לקרוא את אשר על ליבי.