זכרונות מלבנון

אל"מ (מיל.) ראובן בן שלום (רב"ש) - טייס יסעור לשעבר מטייסת "דורסי הלילה" (1989-2012)

10,000 רגל מעל ביירות. צרור נ"מ חולף בין שני מסוקי המבנה ופגזי 23 מ"מ מתפוצצים כמו זיקוקין דינור מעלינו. "וואו, זה היה קרוב". טיסה ראשונה שלי בלבנון, קיץ 1989.

לבנון – למשמע השם, הבטן מתכווצת. זיכרונות מארץ יפה ושסועה זו צרובים במעגלי תודעה שונים של מרחב וזמן.

שנים של הכנה מנטאלית קדמו לאותה חציית קו ראשונה. אבי שירת כחובש קרבי במילואים, וכילד כבר התגלגלו על לשוני שמות המקומות אליהם הגיע במהלך מלחמת לבנון הראשונה ולאחריה: נהר הליטאני, דאמור, הרי השוף, בחמדון, "אדמה 30", "בת שבע", כלא אנצאר.

כפרח טייס, גמעתי את תיאורי ולקחי מבצעי "חוק וסדר" במיידון ו"כחול וחום" בנועיימה, במהלכו חולץ כוח גולני ע"י זוג מסוקי צפע. קולו של ערן, המדריך שלי, מרגיע את הלוחמים שלא יעזבם, ומנחה אותם להיתלות "כמו רמבו" על מגלשי המסוקים, מהדהד בראשי עד היום.

ואז הגיע תורי. לאחר אותה טיסה ראשונה בשמי בירות, היו תובלות מפקדים, הטסת כוחות לפעילות מבצעית ולהחלפת כוחות במוצבים, פינוי נפגעים, ומבצעים מיוחדים וחשאיים, כמו "חד חושים" עם סיירת שלדג צפונית לרצועת הביטחון. היו גם כוננויות בהן המתנו סמוך לגבול או בפטרול באוויר, ערוכים (ומשתוקקים) לכניסה לחילוץ וסיוע.

כטייס מסוק ראיתי כשליחות עליונה את משימתי להנחית את הכוחות ביעדם ולהשיבם הביתה בשלום, וכן להטיס פצועים לבית החולים במהירות האפשרית. תמונה אופיינית שצרובה בזיכרוני היא של לוחמים עמוסי ציוד נכנסים לבטן היסעור – דרוכים ונחושים לפני מבצע, ועייפים ומלאי סיפוק בסופו. הערצתי אותם, אהבתי אותם וחשתי אחריות עצומה לדאוג לשלומם.

למדתי את האויב והכרתי את מרחבי דרום לבנון, בפרט את מעוזי חיזבאללה, כמו את כף ידי - עד רמת הטרסה, העץ ועיקול הכביש. ביציאה למבצעים נהגתי לומר לאנשי הצוות שגם אם ניפגע ומכשירי הניווט והקשר יצאו בכלל שימוש, אביא את המסוק בדיוק לנקודה.

בשונה מאחיי לוחמי היבשה שאיישו מוצבים ויצאו למבצעים ולמארבים, שהותי בלבנון הסתכמה בפרקי זמן קצרים, שנמדדו לעתים בשניות, אך בהם התרכזו שנים של הכנה מקצועית ומנטאלית.

עוטה אפוד קרמי ועליו את חגור המילוט, מהדק רצועות, חובש קסדה עם אמצעי ראיית לילה. רעש מחריש אוזניים, אוויר רווי אדי דלק סילון. מאפס, מווסת, מכוון ובודק. הכל מוכן.

היו אלה רגעים של התעלות בשל הכבוד שנפל בחלקי. חשתי כאילו כל חיי הובילוני למעמד זה - מבחן עליון בו אסור להיכשל. פחד נדחק הצידה לטובת מיקוד מקצועי ונחישות לבצע את המשימה ויהי מה.

המראה, טיסה צפונה. הכל קורה מהר. הזדהות אחרונה, חציית קו, נמוך ומהר, דיווח לבקר בקודים. נחיתה, העמסת הכוח. מבטים לכל עבר – מאיפה יבוא הטיל? מתי יפגע הפצמ"ר? "דלת סגורה" מפי המכונאי המוטס, המראה חדה, היצמדות לקרקע, חצייה חזור. הקלה. סיפוק אדיר.

כל מבצע ואתגריו הייחודיים, בעיקר התמודדות עם כל המנסים להפילנו – חיזבאללה, חוטי חשמל ואפילו עננים. אני זוכר נחיתה מורכבת במזג אוויר קשה במוצב הבופור כדי לצמצם בשיירות, והמראה ממוצב רותם לחוף הים התיכון, כשכמעט נכנסנו ל"ורטיגו" במעבר החד מהמוצב המואר לאפלת הים.

כאיש המטה המבצעי, יותר משטסתי ללבנון, שהיתי ימים ולילות מורטי עצבים בחפ"קים ובחמ"לים, עד צאת אחרון המסוקים והלוחמים מהשטח. שבועיים מאתגרים במיוחד חוויתי במבצע "ענבי זעם", מהצלחות מבצעיות יוצאות דופן ועד המילים "אוי, לא" ששמעתי משולחן הארטילריה, בפגיעה הטראגית בכפר קנא.

בצד הצלחות כבירות היו (ויהיו) גם כישלונות צורבים ואבדן חברים, כמו אסון המסוקים שהשפיע עמוקות על מהלך חיי. תמיד דימיתי את המסוק כחלק מהכוח המשולב וכשם שללוחמי יבשה "מותר" להיפגע, כך גם לנו. בכל חציית קו ידעתי שיתכן שלא אשוב, והייתי שלם עם הכרה זו.

טיסתי האחרונה בלבנון היתה במבצע ההטסות בסוף מלחמת לבנון השניה במהלכו הופל אחד היסעורים. שיא מקצועי, ובאותה עת שפל רגשי. הרגעים האלה אתי כל יום, או יותר נכון כל לילה.

חלקי בלבנון היה מצומצם וצנוע יחסית לטייסי מסוקי קרב שסייעו בנחישות לכוחות ממעל באש, ולצוותי מסוקי הינשוף שחירפו נפשם תחת אש לחלץ פצועים. וודאי שקטונתי ממי ששהה ממושכות על הקרקע בלבנון, לחם בעוז אל מול פני אויב, ספג אש אויב או דו"צ, איבד את חייו או איבד חברים, לא חזר, או חזר עם זכרונות ומשקעים.

* נכתב במקור לכתבה בעיתון מקור ראשון

© 2019 by CCS Ltd.

054-8189815  /  972-54-8189815

  • c-facebook
  • Twitter Classic
  • Google Classic