כמו דג מחוץ למים

או : כמו ציפור בתוך המים

 

מבצע "תיבת נח" - ההשתלטות על הספינה Karine-A - סיפור מזווית אישית

ראובן בן שלום

הקדמה

ב- 3 בינואר 2002 השתלטו כוחות צה"ל על הספינה "A KARINE" שעשתה דרכה מאיראן, עמוסה בנשק ותחמושת שיועדו לרשות הפלסטינית.

בתקופה זו, שירתתי במחלקת מבצעים בחיל האוויר בתפקיד ראש מדור מסוקים והייתי אחראי על תכנון מבצעים למערך מסוקי הסער, בשילוב עם יחידות וגופים נוספים. תכנון ושליטה במבצע מעין זה היו עבורי דבר שבשגרה, אולם הפעם זכיתי להשתתף במימד אחר לחלוטין - כנציג חיל האוויר בחפ"ק הימי.

בפניכם תיאור המבצע מנקודת מבט אישית, חווייתית, ולא כתחקיר מקצועי. משיקולי אבטחת מידע, נאלצתי לתאר באופן מעורפל חלק מהתחומים המבצעיים. יודגש כי החומר כולו הוגש לגורמים הרשמיים והוגדר כ"בלתי מסווג".

 

נוהל הקרב

נקראנו בדחיפות למחלקת מבצעים של חיל הים, שם מצאנו את עמיתינו, לבני המדים, נרגשים למדי. תחת מעטה כבד של חשאיות, הם גוללו בפנינו סיפור על ספינה שהועמסה באיראן בנשק ותחמושת ועושה את דרכה לעבר חופי מדינת ישראל. התבקשנו לשלב את חיל האויר במבצע לאיתור, זיהוי, מעקב והשתלטות על הספינה. לא נדרש שכנוע רב – נרתמנו מייד בהתלהבות ופתחנו ב"נוהל קרב" למבצע.

התכנון בוצע בתחילה בלוח זמנים לחוץ ביותר. בהסתמך על מידע ראשוני, ומתוך הבנה שהמבצע יוצא לדרך באופן מיידי, עמלנו על התכנון במשך לילה שלם. בהמשך, ככל שהתבהרו הפרטים על מיקום הספינה ומועד הגעתה המשוער, התאפשר לנו להעמיק את התכנון, לקיים אימונים ומודלים מבצעיים ולהפיץ פקודת מבצע מפורטת.

ההתגייסות הכללית של גורמי התכנון והביצוע היתה מדהימה. ללא צורך בפקודות או הנחיות, כולם נרתמו והשקיעו את מיטב יכולותיהם המקצועיות והאישיות, תוך מציאת פתרונות חדשניים ויצירתיים. יצירתיות המתכננים והמבצעים אל מול אתגר מבצעי מורכב, הובילו לכך שהמבצע היווה פריצת דרך במגוון תחומים. אמצעים וטכניקות מיוחדות פותחו במיוחד תוך כדי המבצע ובסיכומו של דבר נרשמו  "שיאים" חדשים רבים.

 

בכל מבצע קיים איזון עדין בין מרכזי כובד שונים: מחלקת מבצעים מתווה את המדיניות, מתכננת את המבצע ומפיצה את "פקודת המבצע" (פ.מ.). יחידת השליטה המרכזית מפעילה את הכוחות בהתאם לפ.מ. ושולטת בזמן המבצע. הצלע השלישית היא כמובן גורמי הביצוע – טייסות ויחידות, אשר מקצועיותן היא אשר מביאה את התוצאה הסופית.

ההפרדה בין התחומים ומרכזי הכובד השונים אינה טריויאלית ונסמכת על יתרונות יחסיים בהתאם לשלבי המבצע, אמצעי הקשר והבקרה ורמת ההצמדות לתכנון המקורי מול שינויים בזמן אמיתי.

האופי המיוחד של מבצעים ימיים, בהם הכח נמצא הרחק מחופי המדינה ועומד מול מצבים משתנים, שם דגש על החפ"ק בים, בפיקודו של מפקד המבצע (במונחי חיל הים: מב"ב – מפקד בכיר בים).

במבצע זה, נדרש היה לתזמן אופרציה משולבת של כוחות ים ואויר ולכן זכיתי (לאחר מאמצי שכנוע מרובים) להצטרף לחפ"ק הימי כ"יועץ לענייני חיל אוויר".

 

הי דרומה

השארתי את שלב ההכנות הסופיות והשליטה בידיהם האמונות של חברי וטסתי לאילת, מקום יציאת כלי השיט של המבצע. במטוס ארקיע היו קציני חיל הים רבים, לבושים במדי ב' ועמוסים בתיקי מפות ותרשימים. לא נדרש היה דמיון רב כדי להבין שמשהו "מתבשל". קברניט המטוס הודיע כי בשל שיקולי תעבורה אווירית, אנו עושים את דרכנו דרומה מעל ירדן. דמיינתי איך, לאחר נחיתת חירום בעמאן, נסביר לאנשי הביטחון הירדנים את תיקי המפות ושרטוטי הספינות שבאמתחתנו. 

הגענו לבסיס חיל הים באילת ונערכנו ליציאה לים. נהניתי ממעמדי כ"יועץ" ונצמדתי למפקד המבצע בכל שלבי התדרוכים, הכנת הציוד והערכות המצב.

היציאה לים נדחתה פעם אחר פעם בהתאם למיקום הספינה וכך מצאתי את עצמי "מבלה" באילת יום אחרי יום, כאשר בתל אביב נמשך התכנון בעומס רב (אחרי המבצע סיכמנו שלא נכון היה להוציא את המתכנן האווירי הראשי לים). מצאתי עצמי עם זמן פנוי רב וכששוחחתי עם אנשי המשרד ונשאלתי איפה אני ומה אני עושה, חשתי אי נוחות מסוימת לומר את האמת ("סיימתי ארוחת בוקר במלון ואני חושב שאקפוץ לבריכה...").

 

יוצאים לים

ההחלטה לצאת לים אינה דבר של מה בכך. בדיונים ארוכים בזי"ס (זירת ים סוף), עובדו כל חלקי ה"פאזל" – שיקולים מבצעיים, טכניים ומודיעיניים, תוך רצון למצוא את האיזון בין מוכנות לביצוע תוך שמירת מרווח לטעות, לבין הקפדה לא לצאת מוקדם מדי ולהמתין זמן רב בים. באופן אישי, רציתי כבר לצאת והעדפתי לחכות בים סוף מאשר לבלות עוד לילה במלון, אבל אף אחד לא שאל אותי. 

ההחלטה נתקבלה לבסוף ובשעת בוקר מוקדמת יצאנו לדרך. היציאה לים היוותה עבורי חוויה שונה מאוד מהמוכר לי בחיל האוויר. בהמראה למבצע מהמסלול בבסיס, הטייסים לבד וזה נגמר בשניות. כאן התקיים "טקס" שלם - על הרציף עמדו כל חיילי הבסיס ונפרדו מאתנו באיחולי הצלחה וטפיחות על השכם (האירוע הזכיר לי את סצנת הפתיחה של "ספינת האהבה").

הקרקע היציבה נשארה מאחור והתחלתי להתרגל ל"מצב הצבירה" החדש.

ההפתעה הראשונה היתה סדרי הגודל של הזמן. אחרי מה שנראה לי כזמן רב, הבטתי לאחור. לא הצלחתי להבין מדוע עדיין רואים את אילת - היה זה כאילו אנחנו עומדים במקום. "בים צריך הרבה סבלנות" אמר לי צ'ייני, המב"ב. היה זה משפט ראשון מתוך סדרה של "חכמות ים", אותן אלמד בימים הקרובים.

 

המב"ב

עד המבצע לא הכרתי את צ'ייני (לימים מפקד חיל הים) אשר תוארו המלא היה: ראש מספן ים (רמי"ם), תא"ל אלי מרום. למי מכם שלא מכירו אסביר, שהכינוי "צ'ייני" ניתן לו בגלל מוצאו הסיני. במציאות הישראלית – אם תראו אותו מסתובב "על אזרחי" בתל אביב, תחשבו בודאי שהוא עובד זר.

עם מינויו למפקד המבצע, הרכיב צ'ייני את החפ"ק. נאמר לי  שבשונה ממסגרות צבאיות אחרות, נוהג צ'ייני לאסוף סביבו את אנשי אמונו, אותם הוא "שולף" ממקום שרותם. כעוזרו הבכיר מינה את ירון - מפקד פלגת סטי"לים, שאותו הכיר מפעילויות קודמות. כמובן שצירופי לחפ"ק היה רק לאחר הסכמתו של צ'ייני, שהתקבלה לאחר שהוכחתי עצמי במודל מבצעי בים התיכון. ב"להוכיח את עצמי" אני מתכוון לכך שלא הפרעתי יותר מדי ולא הקאתי. צ'ייני הסביר לי שאיש צוות חולה יכול להוות נטל משמעותי ולהפריע למהלך המבצע. "בשבילי אתה בסך הכל פֶה אוכל ותחת מח---", הטעים צ'ייני באמרה ימית ידועה.

הדבר הראשון שבולט אצל צ'ייני (אחרי מראהו החיצוני) הוא הכבוד שרוחשים לו פקודיו. כל מי ששאלתי, סיפר לי בהערצה על מפקד משכמו ומעלה, חכם, נועז, מתפקד היטב במצבי לחץ ומחליט החלטות בנחישות חדה כתער. לא נפקדו גם סיפורים על אופיו הטמפרמנטי, חוש ההומור וצחוקו המתגלגל, כמו גם המלצה להיזהר ממנו כשהוא באמת כועס. בימים הבאים למדתי שרבים מהסיפורים לגביו נכונים.  

 

עמדות קרב

הכוח הימי הורכב ממספר כלי שיט ואני הצטרפתי לספינת דבורה, בה התמקם חפ"ק המבצע (שימו לב – ספינה, לא אנייה. הביטוי השני מעליב את יורדי הים עד עמקי נשמתם). אנשי הצוות קיבלו אותי בלבביות והחלו מיד בתיאור תכניותיהם הקולינריות להמשך ההפלגה. הכנת האוכל מתבצעת ע"י אנשי הצוות עצמם ואין טבח ייעודי. ניכר היה שהם מתייחסים לנושא בהתלהבות ובמקצוענות. יש מעין תחרות בין צוותי הספינות מי מבשל מטעמים משובחים יותר. במקרה זה, נוכחותם של קצינים בכירים הוסיפה למוטיבציה. חלק נכבד מהשטח הפנוי בבטן הספינה היה תפוס ב"פרודוקטים" ונראה היה שאנו ערוכים לשהייה ארוכה.

באחת מפינות הספינה מצאתי מיטה, או יותר נכון דרגש, עליו הוצמדה מדבקה: "הטייס". הערכתי זאת מאוד מפני שמספר המיטות קטן ממספר האנשים בספינה (שיטת "המיטה החמה").

עליתי לגשר והתמקמתי, לאחר שקיבלתי רשות, בכסא המפקד. כיאה למפקד - הכסא מוגבה, מרופד ועם משענות. התחלתי להתרגל לנוף ולקצב הספינה המתנדנדת בעדינות בין גלי הים. לא תיארתי לעצמי שההפלגה תהיה כל כך רגועה – הים היה חלק כמו מראה. הסקתי שכנראה פיתחתי ציפיות וחששות מוגזמים. צ'ייני חייך ואמר: "חכה, עוד לא ראית כלום...". אוי, כמה שהוא צדק! למחרת, כבר שכחתי איך נראה ים חלק וגיליתי את יכולתו לטלטל ספינה כמו קליפת אגוז, אבל אני מקדים את המאוחר...

 

זמן מה לאחר היציאה, הבחנתי בתכונה מיוחדת בקרב הצוות וכולם תפסו "עמדות קרב", חבושי קסדות ושכפ"צים. המפקד חילק במערכת הכריזה הוראות בשפה לא מובנת לי והלוחמים עשו מה שנראה לי טיווח מטרות לגזרות שסביב הספינה. התרגול היווה בשבילי המחשה שלא באנו לשיט תענוגות – אנחנו מפליגים בספינת קרב של חיל הים הישראלי, בדרך למבצע רגיש ומורכב.

במחשבה לאחור, אולי באמת התרגולת נועדה בדיוק לשם כך – "לאפס" את כל אנשי הצוות: אנחנו יוצאים לקרב!  

 

שגרה ימית

לאחר מספר שעות של הפלגה, חשתי שמואצלת עלי שלווה לא מוכרת. אני מניח שהסיבה היא שהמוח מוזן מכל החושים בפרמטרים מרגיעים: הים נמתח מאופק לאופק והוא מונוטוני בצבעים ובפרטים, ריתמוס נדנודי הספינה בין הגלים (כנראה לא סתם מנדנדים עגלת תינוק – זה עובד!) ושקט המופר רק ע"י רעש מנוע הדיזל של הספינה והתנפצות הגלים על דפנותיה. מלבד הסנסורים הפיזיים, מחלחלת גם ההכרה העמוקה שאנחנו לבד ורחוקים מאוד מהבית.

ארוחת צהרים. הוגשה לי צלחת עמוסה כל טוב. אכן הצוות מתמחה בבישול – מלבד עוף ושתי תוספות, הוגשו גם לחמניות טריות שנאפו במטבח הספינה. הים הפתוח כבר לא היה חלק כל כך וגיליתי שלא פשוט לאכול כאשר אתה מיטלטל בזוית של 20 מעלות לכל כיוון. לאחד החיילים "גלש" כל האוכל מהצלחת על הסיפון, אשר נשטף מיד במי ים, לשמחתם והפתעתם של דגי ים סוף.

הלילה ירד. עליתי לסיפון ונדהמתי – השמים היו זרועי כוכבים כמו בפלנטריום אולטימטיבי. פשוט גן עדן לאסטרונומים. "זיהום האור", שכל כך מפריע לתצפית באזורים אורבאניים, איננו והעין מבחינה גם בכוכבים קלושים ביותר. הייתי בטוח שכל יורדי הים בקיאים בגרמי השמים, אך כשבחנתי את אנשי הצוות היכן כוכב הלכת צדק – לא היה להם מושג. כנראה שבעידן ניווט הלוויינים, פחת הצורך בהתמצאות עצמאית זו. בהיותי אסטרונום חובב מתחיל, לימדתי את חיילי המשמרת על מערכות כוכבים וכוכבי לכת.

 

כבר בשלב ההכנות למבצע, אימץ אותי ירון – יד ימינו של צ'ייני. איני כותב "אימץ" במירכאות מפני שכך באמת היה – הוא ליווה אותי בכל שלב והדריך אותי בסבלנות אין קץ. הוא גם הציל אותי לא פעם ממעידות פוטנציאליות, כמו הפעם בה כמעט נכנסתי לגשר בעודי שורק. האגדה מספרת שדבר זה עלול לעצבן את אל הים – דבר מאוד לא מומלץ. זעמו של צ'ייני הוא גם אגדה נפוצה ואכן, כששאלתי אותו מה הוא היה אומר אם היה שומע אותי שורק, הוא אמר: "מה ז'תומרת? הייתי נותן פקודה להשליך אותך לים, זה הכל...".

חזיתי במהלך ההפלגה בתכנון וביצוע של מהלכים מורכבים ומרשימים ביותר, בהם צוות מגוון של אנשים גילה יוזמה, מקוריות, דבקות במשימה ומסירות שאפשרו את הגעת הכח הימי אל היעד, הרחק מחופי מדינת ישראל.

עולם התוכן היה כל כך שונה מהמוכר לי... עמדתי על הסיפון פעור פה מול שהתרחש לנגד עיני.

 

בהפלגה בים קיימים יחסי גומלין מעניינים בין האדם לאיתני הטבע. הים הוא זה שמכתיב את קצב הדברים. אנחנו, בני האדם, מתאימים את עצמו, מתמודדים ומאלתרים אך לעולם לא הולכים נגד - הים חזק מאיתנו בהרבה. זו בדיוק הנקודה שהופכת את עולם התוכן הזה לכל כך שונה. במקצוע הטיסה, האטמוספרה יכולה להוות איום משמעותי על כלי טיס ולכן קיימת התחשבות רבה במזג האויר - רוחות, טמפרטורה ועננים. אך הים הוא לא רק תווך שיש להכיר ולהתחשב בו – אתה מרגיש שאתה חלק ממנו. הוא עוטף אותך. אתה כמעט נתון לחסדיו. אתה לא יכול להחליט שאתה מוותר ונוחת בבסיס הקרוב. אתה יודע שאתה והים עוד תהיו ביחד זמן רב.

 

תכנון מבצעי

תחזית מזג האוויר ליום המחרת צפתה ים סוער במידה כזו שאפשרויות ההשתלטות יצומצמו באופן משמעותי. כדי לבצע את ההשתלטות במיקום המתוכנן היינו נדרשים להמתנה ארוכה לספינה ועם כל שעה שתחלוף, יהיה הים סוער יותר ויותר. צ'ייני החליט ש"רצים" דרומה הכי מהר שאפשר, עד למפגש עם הספינה, כדי לבצע בהקדם האפשרי. ההחלטה גררה משמעויות מבצעיות מורכבות נוספות. בשלב מסויים אף קבע צ'ייני דפוס פעולה שהיה נראה לי מוטעה וסותר לחלוטין את כל מה שתודרך. רק מאוחר יותר הבנתי שהחלטה זו, שנלקחה מתוך מכלול שיקולים בזמן אמיתי, היתה המפתח להצלחה (מצטער על הערפול). אחרי הביצוע המוצלח התייחס לזה צ'ייני בעוד משפט של חכמה ימית: "בים, כשנותנים לך הזדמנות – תיקח אותה".

 

לאור שינויי התכנון, קיוויתי שימומש מהלך מבצעי שישפר את המענה של חיל האויר (אופציה שנדונה לפני היציאה אך לא חשבנו שיהיה בה צורך).  צ'ייני הסביר שאין אישור מתל אביב ונצטרך להסתפק במהלך המקורי. מאוכזב, פרשתי למגורי הצוות ולמרות שלא האמנתי שאצליח – ניסיתי ללכת לישון. נשכבתי על הדרגש ועצמתי את עיני. משאבד למוח הקשר בין תחושת הטלטול לתמונה החיצונית הוא שידר לגוף שלי: "אני מבולבל, תחושת בחילה תתאים כאן" – וכך היה (אך אני גאה לומר שלא הקאתי אפילו פעם אחת בכל המבצע). נרדמתי לקול הגלים המתנפצים אל דופן הספינה, סנטימטרים ספורים ממני.

התעוררתי לתחושה של חוסר התמצאות. לקח לי כמה דקות להיזכר איפה אני, להתרגל שוב לטלטולים ולגשש את דרכי מהחדר החשוך.

צ'ייני קידם את פני בחיוך: "קיבלת את מה שרצית, הולכים על זה, יש אישור". בתל אביב לא אכזבו.

 

ההשתלטות

הגיע הרגע. תמרונים שתוכננו בקפידה הביאו את כלי השיט והטיס למסלולי התכנסות עם ספינת המטרה. המחזה הזכיר לי סצנה מ"פארק היורה", בה להקת טורפים סוגרים על טרפם מכל עבר. בספינת החפ"ק, עמדנו צפופים, נשענים זה על זה ורכונים על מסך בו הופיעה תמונה בהירה של ההתרחשויות על סיפון ספינת המטרה, במרחק לא רב מאתנו.

ההתפתחויות על הסיפון היו שונות מהמתוכנן והצעתי לצ'ייני להקדים את אחד המהלכים האוויריים ולשנות את תזמון שילובו בהשתלטות. הוא קיבל את המלצתי והורה להגיד בקשר את מילת הקוד - "הארי פוטר". למרות שהשפעתי באופן מינורי על מהלך המבצע, הרגשתי ש"פדיתי את הצ'ק" של צירופי – הפכתי ממשקיף המציק ללא הרף בשאלותיי התמימות לשותף לפיקוד על המבצע.

ברגע המיועד, הסיפון נשטף בלוחמי השייטת, אשר לכדו את אנשי הצוות המופתעים והשתלטו על הגשר.

 

כשראיתי את חברי מבצעים מול עיני את התמרונים המורכבים אותם תכננו ועליהם התאמנו, הרגשתי מחנק בגרון – זה באמת קורה, אנחנו מבצעים, בדיוק כפי שתוכנן!

 

KARINE-A

מיד בסיום ההשתלטות, העתקנו את החפ"ק לספינה. לבשתי חליפת סערה וחגורת ציפה ועברתי לכלי שיט קטן של השייטת. השארתי את חפצי מאחור ויכולתי רק לקשור למתני תיק קטן, בו שמתי את הארנק והטלפון הסלולרי. החזקתי בכל כוחי כאשר "טסנו" לעבר הספינה, עפים באוויר לאחר כל גל ונחבטים בגל הבא תוך התזת רסס רב. כלי השיט תומרן במקביל לספינה וטיפסתי במעלה סולם החבלים המשתלשל, כאשר אני בקושי מצליח לפתוח את עיני שצרבו ממי הים.

מיד כשדרכו רגלי על הסיפון הרגשתי תחושה מוזרה – קרקע יציבה! הוסבר לי שככל שהספינה גדולה יותר והגלים קטנים יותר, הספינה "יושבת" על יותר גלים ולכן לא מתנדנדת. אך לא הספקתי להתרגל למצב החדש - גם כאן, התחושות והמראות התחלפו מהר מאוד... החפ"ק התמקם בגשר הספינה והחל השלב הבא במבצע.

 

מחסן הנשק

הסוגיה הראשונה שנדרשנו אליה היתה – איפה הנשק? התחלתי באמת לחשוש – מה אם הכל טעות ואין כאן דבר? זה יהפוך אותנו בעצם ל... שודדי ים!

קברניט הספינה, עומאר אכאווי, אישר מיד שאכן מוסתר בספינה נשק והוביל אותנו למחסן ענק מלא עד גדותיו בסחורה. היה שם מכל טוב ארץ סין – משקפיים, ערכות איפור, מזוודות, כלי כתיבה, נעליים ועוד ועוד. הלוחמים החלו להסיט את הארגזים מצד אחד של המחסן לשני, תוך יצירת ערמת ענק עד התקרה. בשלב מסויים, התגלה ארגז עץ גדול. כשנפרץ, נמצא בתוכו מיכל עם מערכת ציפה וחבלים, תיק עם כלי עבודה ייעודיים והכל חדש מהמפעל ומוכן להפעלה. הצצה ראשונה לתכולתו החלה להבהיר את ממדי ההצלחה של המבצע – כמויות עצומות של נשק ותחמושת מסוגים שונים: רובי קלצ'ניקוב, רובי צלפים מסוג דרגונוב, קטיושות, חומר נפץ תקני, מרגמות ותחמושת רבה מכל הסוגים.

ככל שפונתה יותר סחורה, כך התגלו עוד ועוד ארגזים - שורה אחר שורה, קומה אחר קומה. מדובר היה במחסן נשק ותחמושת אדיר.

נסחפתי להתלהבות הכללית, קשרתי את הסרבל למותני והצטרפתי לעבודה. כאשר נחשף רובד נוסף של ארגזים, החלו השערות שאולי שם צפויה ההפתעה הגדולה – טיל כתף נגד מטוסים. רציתי להיות הראשון להחזיק אמצעי זה בידי, לכן זחלתי לתחתית המחסן ונאבקתי בארגז העץ בקדחתנות. לאחר כרבע שעה, ריחמו עלי שני לוחמים ועזרו לי לפתוח את המארז. ל"אכזבתי" מצאנו שם רק עוד נשק מאותם הסוגים.

מפקד השייטת ולוחמיו עבדו שעות על גבי שעות במחסן הלוהט. בשלב מסויים הצליחו לפתוח את גג המחסן  ואויר ואור חדרו פנימה. בעזרת חבלים, הנשק הועלה ונפרס על סיפון הספינה.

כל הציוד היה חדש ומדוגם. למשל, רובה הצלפים הגיע בנרתיק שכלל כוונות טלסקופיות ואביזרי נוחות כגון כיסוי מעור לנקודת הנגיעה של הקת בלחי הצלף. הוצאתי קטיושה חדשה מאריזתה והייתי גאה כשהצלחתי להרכיבה.

תובנה ברורה אחת היתה בראש בכל הזמן הזה – משמעות הארסנל הזה בידי הפלסטינים. ידענו שמנענו קפיצת מדרגה אסטרטגית ביכולתו של הצד השני לזרוע הרס והרג.

 

ניווט ימי

במקביל לחשיפת מחסן הנשק, החל השלב האחרון במבצע – ללמוד את הספינה ומערכותיה ולהשיטה לישראל. הספינה נתגלתה כמיושנת מאוד. אנשי מקצוע החלו לומדים את המנוע - ה"לב" של הספינה (וודאי שזה נוגד את רוח הזמן, אבל – זהו מקום אשר אסור בתכלית האיסור, לפי מסורות ים עתיקות, לתת לאישה להתקרב אליו).

קצינים אשר רגילים לפקד על ספינות טילים, החלו מתוודעים לגשר ומערכותיו. בשלב זה הכרזתי על עצמי כנווט ראשי והתמקמתי בחדר הניווט, מלווה בחיוכים שפירשתי אותם כ"תנו לטייס לשחק בנדמה לי". התרשמתי מאוד מהמקום, שהיה מלא מפות, ספרים, סרגלים וכלי כתיבה. לא יכולתי שלא להשוות למקצוע שלי - למה אני צריך להצטופף בתא הטייס ולהם יש כזו "ממלכה"? בקצה השולחן עמד המכשיר שעתיד היה להחזיר אותנו הביתה בבטחה: ה- GPS. המכשיר היה מדגם דומה לזה שמותקן במסוק עליו אני טס, לכן הצלחתי חיש מהר לפענח את כל יכולותיו. כשלא הבנתי את אחת הפונקציות הביא אחד הלוחמים את עומאר, שהסביר לי איך עושים זאת. לבסוף קראתי לצ'ייני והצגתי לו בגאווה את נתיב הניווט שהוזן למערכת.

בכל פעם שהזכרתי את ה "FLIGHT PLAN", תיקנו אותי כולם בחיוך: "SAIL PLAN".

עכשיו כבר נחשבתי "בר סמכא" בנושא. המשכתי לבצע חישובים, לשרטט נתיבי שייט ולהשתמש בכל פונקציות ה- GPS. תכונה אחת שימושית המוכרת לי מהאויר, בה לוחצים על כפתור ושומרים את הנקודה הנוכחית נקראת אצלנו "שמירת מטרה", אך בים פונקציה זו מסומנת MAN OVERBOARD) MOB) – כלומר, אם מישהו נופל לים, מיד שומרים את המיקום הנוכחי כדי לדעת לאן לחזור לחלצו.

זמן לא רב אחרי ההשתלטות עמדה בפני תעלומה מעניינת: בדקתי את הכיוון האמיתי של השייט עפ"י ה- GPS והבחנתי שאנו שטים כ- 40 מעלות ימינה מהנדרש, כלומר – לכיוון סעודיה. הבחנתי גם שכיוון זה אינו תואם את הכיוון עליו מורה מצפן הספינה הגדול הקבוע מעל ההגה. אזרתי אומץ והתרעתי על כך. בתחילה ביטלו את דבריי, אך לאחר דין ודברים בין כל "חכמי הגשר" הוחלט להביא קברניט הספינה, עומאר עכאווי, שהסביר כי מצפן הספינה מקולקל ומנווטים רק לפי ה- GPS. 

אירוע זה חיזק את מעמדי כנווט ה- KARINE-A.

מצב הספינה הרעוע, בתוספת הים הסוער הביא לכך שמהירותנו היתה איטית מאוד ומושפעת באופן קיצוני מתנאי הים. רוב הזמן נמדדו 4 קשרים והמהירות המקסימלית היתה 8 קשרים. ה- GPS יודע להציג את זמן ההגעה המיועד לסוף נתיב השיט המוזן, לפי המהירות הנוכחית. גם כאן, סדרי הגודל של הזמן פשוט לא יאמנו – נתון זה משתנה בסדרי גודל של ימים, כתלות במהירות (לדוגמא, כיצד משפיע קשר אחד במהירות על הזמן הכולל: 200 מייל ב- 4 קשר לוקח 50 שעות. תוסיפו קשר אחד למהירות – ותגיעו 10 שעות מוקדם יותר!).

 

הצצה נוספת לעולם המקצועי של הניווט בים הזדמנה לי כאשר הציבו בפני אתגר - לתכנן את חציית מיצרי טיראן. "מה כבר יש לתכנן"? שאלתי. הרי כל הנתיב כבר הוזן למערכת, נגיע למיצרים ונעבור בדיוק באמצע... נכון? ובכן, מסתבר שלא. התחלתי להבין שגרוטאות הספינות המנופצות אל צידי המיצרים נווטו בידי "מומחים" כמוני. הוסבר לי שהספינה היא בעלת תנע כה גדול, ששינויי כיוון המונחים להגאי הספינה מתבטאים בפועל רק לאחר זמן רב. לכן, יש להביא את הספינה ל- COURSE מדויק, המכוון בדיוק לנקודת החצייה הנכונה לפי המפות וכל זאת מספיק מוקדם. כמובן שיש לוודא שגם לאחר החצייה, הנתיב מכוון למים עמוקים ולא למכשולים נוספים. יש לבצע את התכנון לפי המפות מכיוון שבמיצרים יש ריף ענק מתחת לפני המים והמעבר אינו רחב ידיים כפי שנראה על פני המים.

לאחר שהבנתי, תכננתי את החצייה, הצגתי אותה לאישורו של צ'ייני וביצענו (לאחר תיקונים קלים...) את התמרון. חצינו בשלום ונשמתי לרווחה.

סיפרתי לצ'ייני על חלום שחלמתי (ומאז הוא מזכיר לי אותו בכל הזדמנות): צ'ייני עומד על גשר הספינה השוקעת לאחר שעלינו על שרטון. הוא משוחח בטלפון עם מפקד חיל הים, שצועק עליו: "אתה רוצה להגיד לי שנתת לטייס לנווט את הספינה? תגיד, אתה השתגעת!?".

איתני הטבע

מדי פעם הפקדתי את הניווט בידי אנשים שיודעים באמת את העבודה ויצאתי לתור ברחבי הספינה. לוקח זמן להתרגל למבוכי המסדרונות, החדרים והקומות. פעם אחת נכנסתי בטעות לחדר בו נחקרו אנשי צוות הספינה. נראה היה שמתנהלת שם שיחה נינוחה. שמחתי שהעצורים זוכים ליחס טוב, למרות מעורבותם במעשים הקשים מבחינתנו. 

כפי שהיה צפוי, מזג האויר החמיר זמן מה אחרי ההשתלטות. הים סער בעצמה שלא ידעתי שאפשרית. גלי ענק טלטלו את הספינה ובפעם הראשונה בחיי הבנתי את משמעות הביטוי "כמו קליפת אגוז".

בשיטוטי, הגעתי לחרטום הספינה. עמדתי צמוד למעקה, כאשר תהומות הים הסוער פרוסים תחתי (זוכרים את הסצנה מ"טיטאניק"? כן, אני מודה, פרשתי ידיים לצדדים). היתה זו חוויה מדהימה, שהעתיקה את נשימתי. הספינה התנדנדה מעלה ומטה בערך במחזור של 8 שניות ובשינויי גובה עצומים. הונפתי מעלה ואז השתנתה המגמה והרגשתי שאני "נשאב" מטה אל תוך הים.

אני מתבייש לספר זאת, אך הרגשתי יותר "G" מאשר במסוק. הספינה נאנקה עד כדי כך שחששתי שתשבר.

  

אוכל

כמה שעות לאחר ההשתלטות, הייתי מאוד רעב, אך לא מצאתי מה לאכול. לשאלתי, נעניתי כי הים הסוער אינו מאפשר העברת מזון מספינה אחרת כפי שתוכנן ונראה שאין ברירה אלא להסתפק במים מינרליים שמצאנו בספינה.

הלכתי למטבח הספינה בניסיון למצוא משהו אכיל. מצאתי מטבח נקי למדי, אך עם מעט מוצרים יחסית. הופתעתי מאוד למצוא קופסא מלאה באריזות קפה ישראלי. לא היה כל כיתוב שהצביע על כך, אבל לא היה ספק שזהו הקפה המוכר, בגרסא המיוצרת עבור מי שאינו רוצה להיחשף כנהנה ממוצר ישראלי.

במחסן מצאתי שני מוצרים בשפע – תפוחי אדמה ושמן. החלטתי לנסות לטגן צ'יפס, בפעם הראשונה בחיי. הנחתי סיר גדול על האש ומילאתי אותו שמן מחבית גדולה. שטפתי וניקיתי שק שלם של תפוחי אדמה וחתכתי אותם לפלחים. לקח לי כשעתיים עד שהגעתי למצב בו על האש סיר עם שמן מבעבע וסיר אחר מלא עד גדותיו בפלחי תפוחי אדמה. שפכתי את כל תפוחי האדמה לתוך השמן ו... לא קרה דבר. כל ציפיותיי לראות את פלחי תפוחי האדמה מפזזים בשמן רותח ומזהיבים – נמוגו. עמדתי חסר אונים זמן רב מול הסיר ומשהבנתי שצ'יפס לא יצא מזה – שפכתי את הכל. רק מאוחר יותר למדתי, שכששפכתי את תפוחי האדמה לשמן, הוא התקרר בבת אחת. נכון היה להכניס כמויות קטנות בכל פעם.

אם כן, נשארתי רעב ולא היתה תכנית כיצד להשיג אוכל. ניגשתי לצ'ייני והצעתי שנבקש אספקת מזון ע"י מסוק. לא היה פשוט לשכנע אותו שהדבר מוצדק ואפשרי, אך כשהצלחתי, הוא דיבר בטלפון הלווייני עם המפקדה בתל אביב וביקש זאת. מספר שעות אח"כ, ריחף יסעור מעל הספינה ושלשל מטה קיטבגים מלאים ב"חמגשיות".

טייס היסעור, ערן (סגן מפקד הטייסת וחבר טוב) דיבר איתי במכשיר הקשר והודיע שהוא מוריד במנוף לוחם מיחידת החילוץ והכוונה היא שאני אעלה למסוק ואחזור הביתה. למשמע דברים אלה, היו הנוכחים בגשר המומים. צ'ייני נעץ בי מבט נוקב ואמר: "שלילי, אתה לא עולה. יצאנו צוות ונחזור צוות". הבטתי מהגשר אל הלוחם שכבר השתלשל מעל סיפון הספינה שעלה וירד בשינויי גובה של כמה מטרים ואני מודה שחלפה במוחי המחשבה שאם ארוץ ואעלה במנוף, אף אחד לא יוכל לעצור אותי, אבל ביטלתי רעיון זה. דיווחתי שאני לא עולה כי אין צידוק מבצעי לכך בים כל כך סוער. צ'ייני בהחלט צדק – איך זה היה נראה אם הייתי זוכה ל"טרמפ" הביתה כי אני חבר של טייס המסוק? נשארתי ליומיים נוספים.

בבוקר שלמחרת, שוב שאלתי מה יש לאכול ונעניתי שיש שאריות מה"חמגשיות" של אתמול. כששבתי והצעתי לצ'ייני להזמין מסוק נעניתי בשלילה, אז הזכרתי לרופא שאסור לאכול מזון שהושאר ללא קירור. משהודה שאכן הדבר אסור, צ'ייני השתכנע וחזרנו על תרגולת ה"אספקה האווירית". במשלוח הפעם, מצאתי בין השאר שתי חבילות – אחת מהטייסת, עם צ'ופרים ועיתון (בו כבר כיכבנו בכותרת ראשית) והשניה מהבית, עם מכתב, עוגה ועוגיות. כמובן שמכל עבר נשמעו הערות מקניטות - "הטייסים האלה..!". פתחתי את החבילות על הסיפון לרשות כולם ורק את העוגיות שמרתי לפורום מצומצם יותר בגשר...

 

שנת לילה במחסן

לילה. גיששתי את דרכי למעמקי הספינה, אל המחסן השני, הריק, כאשר אני יורד בסולמות ברזל חלודים. עמדתי על מפלס ביניים ואז נתגלה לעיני מחזה סוריאליסטי: רצפת המחסן (בגודל של מגרש כדורסל) היתה מרוצפת מזרנים, עליהם ישנו לוחמי השייטת. ללוחמים האלה בהחלט הגיע לנוח. מצאתי מזרן פנוי והלכתי לישון (המזרנים והשמיכות היו חדשים "מהניילון" – מהמחסן השני). המיקום של קרקעית המחסן, קרוב למרכז הכובד של הספינה, יצר תחושה נעימה של נדנוד קל. נרדמתי מיד.

התעוררתי לקול צעקות רמות – אחד הלוחמים עמד על מפלס הביניים וקרא לי להגיע לגשר. לרגע הזכיר לי האירוע סצנה מסרט של מונטי פיטון – הסתבר שאחד הלוחמים מכונה אב"ש, אז במשך כמה דקות היו חילופי צעקות, כשחלק מהלוחמים צועקים "הוא אמר רב"ש!" וחלק צועקים "הוא אמר אב"ש !" לבסוף הסוגיה יושבה – "אני מתכוון לטיס!"...

הצטרפתי לחפ"ק שהתכנס בגשר. איני זוכר אפילו על מה היה הדיון, אך לאחר כחצי שעה, גיששתי את דרכי בחשיכה, בחזרה לאזור המשוער של המזרן שלי. נשכבתי ומשכתי את השמיכה... אך מצאתי עצמי שוכב גב אל גב עם לוחם שייטת שלא ויתר בקלות על שמיכתו.

עברתי למזרן חלופי וחזרתי לישון.

 

הדרך הביתה

אחרי שכבר ראינו שאנחנו מככבים בחדשות בכל העולם, הוצאתי את הטלפון הסלולרי, שאיתר מיד רשת סעודית. קיימתי שיחה קצרה עם הבית ואח"כ לא התאפקתי והתקשרתי לסבא שלי בארה"ב וסיפרתי בגאווה שאני מדבר איתו מהספינה עליה שמע ב- CNN.

כמה שעות לפני ההגעה לארץ, חלפו על פנינו מספר כלי שייט של השייטת, שהשתתפו במבצע. הם הסתדרו בשורה, וחלפו סמוך לדופן ימין של הספינה במעין משט הצדעה. לוחמי השייטת עמדו על הסיפון, נופפו בכלי הנשק שתפסנו ושאגו בקולי קולות. הלוחמים החולפים על פנינו יכלו לראות בפעם הראשונה את תוצרי המבצע ואת חבריהם אוחזים בשלל. המחזה היה מרגש מאוד ולא אשכח את הרגע הזה כל חיי.

 

לא היה זה משט ההצדעה היחידי שחווינו. בשלב מסויים שמעתי קריאות התפעלות מחוץ לגשר וכשיצאתי לראות במה מדובר, ראיתי את כולם רוכנים מעבר למעקה ומסתכלים לכיוון המים. קריאות ההתפעלות נמשכו בעוד אני מאמץ את עיני לראות מהי האטרקציה. לפתע הבחנתי בדולפינים מזנקים מהמים לצדי הספינה באזור החרטום. ניכר היה שהם שמחו לראות אותנו ובמשך דקות ארוכות הם המשיכו בזינוקיהם, לקול קריאות ההתפעלות של כולנו, עד שנעלמו.

 

אורות אילת ריצדו באופק. כיורד ים מנוסה לא רצתי לאסוף את חפצי. כבר למדתי: "בים צריך הרבה סבלנות...". זמן רב אחר כך, כשנראה היה לי שכבר הגענו, שוב ציפתה לי הפתעה: לקח עוד כשעה להכניס את הספינה לנמל ולעגון. הרחק מהנמל הגיעו שתי גוררות שהתחברו לירכתים ולחרטום. על הגשר התייצב נתב (PILOT) שתפקידו להכניס את הספינה בבטחה לנמל (כמובן שלא התאפקתי ואמרתי לו שגם אני PILOT. הוא לא צחק). התרשמתי שהוא לא "בא לעזור", אלא ממש לוקח פיקוד על הספינה (זה כולל גם דיבור בקול בס ו"פוזה" ייחודית – אבל נראה היה שזה "עם קבלות" - האיש היה יורד ים ותיק ומנוסה). בעזרת מכשיר הקשר, נתן הנחיות לשתי הגוררות וע"י תמרונים עדינים, הספינה התקרבה אט אט ונשקה למזח. התמרון היה כל כך מורכב שחשבתי לעצמי שאני מעדיף להנחית לבד בואינג 747 מאשר להכניס ספינה לנמל.

 

קבלת פנים

כבר מרחוק, ניתן היה להבחין בתכונה על הרציף וככל שהתקרבנו גילינו שהוכנה עבורנו קבלת פנים רצינית - קהל רב, משטרה צבאית, מצלמות ועמודי תאורה. פתאום הבנתי שאנחנו חווים את ההצלחה כבר יומיים, אך בבית עוד לא ראו את התוצאות במו עיניהם (עד עתה הם ראו רק מספר תמונות ששלחנו עם המסוק).

לאחר העגינה הועלה כבש, בו החלו לרדת בזה אחר זה משתתפי המבצע, לקול תשואות רמות של הקהל. מרגש במיוחד היה לראות את המפגש של הלוחמים עם חבריהם מכלי השייט האחרים שהקדימו אותנו בכמה שעות. שמענו שהם עברו חוויות מסעירות לא פחות.

שני אנשי מקצוע חיצוניים שצורפו למבצע, רצו להצניע את השתתפותם והתלבטו כיצד לעשות זאת (לספינה אין "דלת אחורית" לרציף). הפתרון היצירתי נחשף כאשר במורד הכבש ירדו שתי דמויות עטויות מעילי גשם, כובעים ומשקפי שמש חדשים. מבטים סקרניים ליוו אותם עד שנבלעו למכונית עם חלונות כהים שהגיעה לאספם. אמנם לא נחשפו פרצופיהם, אך אם הם התכוונו להצניע את השתתפותם – זה לא כל כך הצליח...

חשוב לציין, שהפריטים שלבשו אותם משתתפים עלומים, היו היחידים שנלקחו מהספינה. כזכור, המחסן היה מלא סחורה חדשה ובוצעה הקפדה יתרה לכך שלא יילקחו פריטים. לפני רדתי מהספינה אפילו השלכתי כמה עטים צבעוניים ששמתי בכיס הסרבל.

 

חגיגות ותחקירים

הוסענו למלון, שם הכחשנו, בפני פקיד הקבלה המתלהב, כל קשר למבצע וסיפרנו שחזרנו מתרגיל. חגגנו באילת אל תוך הלילה.

חשבתי לתומי שאהיה בבית תוך כמה שעות... אך לא בחיל הים! למחרת בוצע תחקיר ראשוני עם כל הכוחות, בו שמענו איך המבצע נראה מזוויות שונות. צ'ייני תאר את מהלך המבצע מהזווית של החפ"ק ובין היתר הסביר את שיקוליו בשינוי התזמון בהשתלטות. ירון הסתובב וחיפש אותי וכשנפגשו מבטנו, חייך - כמו נותן לי קרדיט על עצתי שהתקבלה.

 

סוף דבר

כאיש חיל האויר מאז גיוסי לצה"ל אני רגיל לחשוב על החיל שלי במושגי מצוינות. הערכה זו רק התחזקה, בראותי את תפקוד אנשי המודיעין, השליטה, הקשר, האמל"ח והטייסות. 

אך במהלך שירותי גיליתי יחידות וארגונים נוספים אשר מפתיעים אותי ברמתם המקצועית הגבוהה.

כזהו חיל הים – ארגון קטן יחסית, מקצועי מאוד ועם אנשים מדהימים. במבצע זה הם הותירו עלי רושם עז ביותר.

 

תמיד פחדתי מהים, כנראה בהשפעת סרטי קולנוע בהם הים הצטייר כמקום עוין, קר, מסוכן ובלתי צפוי.

היום תחושותיי שונות – בכל פעם שאני בקרבת הים יש בי כמיהה לשוב ולהפליג ולחוות את התחושות - הפיזיות ואף הנפשיות אותן למדתי להכיר.

החוויה המבצעית, עולם התוכן המקצועי החדש שנפתח בפני ובמיוחד האנשים המדהימים של חיל הים – הטביעו עלי לעד את חותמם.

© 2019 by CCS Ltd.

054-8189815  /  972-54-8189815

  • c-facebook
  • Twitter Classic
  • Google Classic