מחשבות על תחקיר משבר הקורונה

תחקיר, נראה לי שנכון לקרוא לזה. לא וועדת חקירה, ולא וועדה פרלמנטרית... 

 

תחקיר.

 

ולא עכשיו - אלא אחרי.

 

ולא פוליטיקאים ינהלו אותו. הרי "וועדת הקורונה" מנוהלת כבר כעת ככלי ניגוח לעומתי עם אג'נדה פוליטית מובהקת (לא מאשים - הם פוליטיקאים). את משבר הקורונה הייתי מנהל כתחקיר מקצועי ע"י אנשי מקצוע.

 

וזה אומר שכדאי כבר כעת למנות צוות שיעסוק בכך, ולהקפיד על תיעוד קפדני ועיקש (מבין שעוסקים בזה, וטוב שכך).

 

למגיפה מאפיינים ייחודיים רבים. אחד מהם - מה שלא ידענו אתמול פתאום טריוויאלי היום. מה שלא חשבנו שאפשרי - קורה. והתקדמות המגיפה באופן אקספוננציאלי משמעו שמה שרואים היום הוא תוצאה של מה שעשינו לפני שבועיים, ולכן הערכה על פי מה שרואים היום זו תמיד טעות. ההשלכה לתחקיר - יש להימנע ממלכודת קלאסית של חכמה שלאחר מעשה, ולתחקר כל דבר על פי מה שהיה, והיה ידוע באותו זמן.

תחקיר - כמו בחיל האוויר - מה היה (בדגש על מה היה פחות טוב), למה היה, ואיך נעשה יותר טוב להבא.

 

הלך הרוח הישראלי הוא בדרך כלל "וועדת חקירה" כדי למצוא "אשמים" שהובילו ל"מחדל". מחדל! כל דבר שלא הלך טוב, מתורגם בחכמה של בדיעבד למחדל. נראה לי שנכון שנכוון לתחקיר ענייני שתכליתו לימוד לקחים והסקת מסקנות. שום דבר לא יהיה קטגורי - אנשים טובים עשו דברים טובים, וגם הרבה טעויות. ומטעויות נכון ללמוד. את התרבות הפוליטית שלנו של הדיפת ביקורת ושמיניות באוויר להראות שאני עשיתי הכל מושלם ושהאחרים כולם טפשים - מציע לזרוק לפח לפני תחילת התחקיר.

 

ולא - ממש לא בהכרח שהמסקנה היא שיש להיערך עם ציוד כדי להתמודד עם מגיפה של פעם במאה שנה. נזכור שאת התחקיר נעשה אחרי שנדע איך כל זה התפתח. ויש מצב שהלקח יהיה שלא משקיעים תקציבי ענק בציוד מתכלה ומחליד, אלא משקיעים אותו בדברים דחופים יותר - וכשקורה משהו - מתגייסים ומצטיידים ומייצרים מה שצריך (נכון ממלחמה ועד מגיפה). שוב - זו לא מסקנתי, רק רמז שמסקנות אינן טריוויאליות - ונראה מה יהיה לפני שנתחקר מה היה.

 

נכון לקבוע גבולות גזרה לתחקיר, כי למען האמת, נראה שאנושות תצטרך לתחקר כמעט כל הבט בחיינו... מאיך לומדים ועד מה אוכלים. נכון אולי לקבוע קשת של נושאים לתחקיר, ולהפקידם בידי קבוצות עבודה מגוונות. אבל ברור שיש לתחם ולהתמקד באופני ההתמודדות עם המגיפה.

 

הממד הבינלאומי חייב לבוא לידי ביטוי. כמובן שקריטי לקיים ולהשתתף בתחקירים בינ"ל, אבל אני ממליץ לשלב גם בתחקירים הישראליים אנשים מן החוץ עם נקודת מבט חיצונית.

 

אם נצליח להתנתק ממוד של ניגוח, האשמות ועריפת ראשים - ובאמת נצלול למרכיבי העומק - נוכל באמת ללמוד והשתפר. לדוגמא - נראה לי שהולך להיות קל יחסית לתחקר את הטעויות שנעשו בקהילות חרדיות באי ציות להנחיות. אך נכון אולי שנבחן בראייה הוליסטית מה החברה הישראלית בכללותה צריכה לעשות כדי להשתפר בנושא זה - רתימת מנהיגי ציבור (רבנים), אפיקי העברת מידע, אופני אכיפה, וכו'.

 

להאשים - זה קל. ללמוד ביחד איך לעשות טוב יותר - יותר קשה אבל יותר פרודוקטיבי.

 

באופן אישי אני חושב שיש לתחקר את חבית חומר הנפץ שהיא *כתות* כמו הפלג הירושלמי, והנזק שהם יכולים לגרום. ציבורים מאוד מסויימים בתוך החברה החרדית המגוונת עונים לדעתי להגדרה זו - ואנחנו צריכים להפסיק לטמון את הראש בחול. איתם לא בטוח שיהיה תחקור משותף... אבל זה מה יש.

 

אחד מיני נושאים רבים לתחקור חייב להיות לדעתי סוגיית השקיפות, או יותר נכון העדר השקיפות, שאפיינה יותר בתחילת הדרך אבל נוהגת עד היום. כבר כעת אפשר לשאול - מהו המודל על פיו מדינת ישראל נערכת? מהם תרחישי הייחוס? לא יודעים? ברור שלא. זה בדיוק העניין. בתחקיר נכון לבחון יתרונות וחסרונות, האם יכול להיות שניסיון לא לייצר פאניקה למעשה מוביל לאי בהירות שמובילה ליותר שמועות ויותר פאניקה?

תת תחום של עניין השקיפות הוא העובדה שרבים וטובים, כולל פרופסורים מלומדים, התעקשו במשך זמן רב לפזר תאוריות סרק כאילו הקורונה אינה אלא שפעת עם יחסי ציבור, ושהפוליטיקאים סתם זורעים פאניקה מיותרת. היו ש"העריכו" שלא ימותו רבים. נכון לשאול בתחקיר - איך זה שבנושא כזה חשוב יש בורות כל כך גדולה, ואיך עוזרים לציבור להבין יותר - כי ככל שמבינים יותר - משתפים פעולה יותר עם המאמצים. אולי נכון לתחקר מדוע לא טורפדו מפיצי תאוריות הקונספירציה, על מנת להפריך ולהמעיט את הנזק (או שמא התחקיר יסיק שזה חסר משמעות, כי גם אלו שנפנפו ב"תאוריות" אחרות - הודו שנדרשו הצעדים, וישבו בבית כמו כולם).

בתחקיר יהיה קשה מאוד לנטרל את מה שכבר בעיניי הוא מכה - אלה שמתבוננים על מספרים שהם תוצאה של פעילות נחרצת - ומסיקים מזה שהם צדקו ושלא נדרש היה לעשות פעילות כה נחרצת. להסביר להם שהם לא בכיוון, ושלולא אותה פעילות נחרצת היו מספרים אחרים - זו משימה כמעט בלתי אפשרית.

ברור שבליבת התחקיר של כלל האנושות וגם שלנו יהיה - אסטרטגיות למלחמה במגיפות. מה עבד ומה לא? עלות מול תועלת. ממד הזמן וחשיבות התגובה המהירה, וכד'. תלוי כמה רוצים להעמיק, אך אפשר אפילו לתחקר אפקטיביות של שינוי תכוף של ההנחיות לציבור (מבלבל ומעצבן? או דווקא מעיד על החלטות עקב בצד אגודל). הייתי מתחקר אפילו את אופני העברת המידע (לאור העובדה שהציבור שומע שמועות, רואה את הודעת רה"מ, ואז רודף אחרי הזנב כדי להבין מה בעצם ההנחיות).

אלמנט שלדעתי הולך להיות טראגי ממש הוא תחקור הנפגעים בנגזרת שניה למשבר הקורונה, בדגש להמנעותם של אנשים לפנות לטיפול רפואי - העדר אבחונים למחלות קשות, המנעות מטיפולים, מוות של אנשים מהתקפי לב ושבץ, ועוד קשת של היפגעויות. לדעתי האישית המערכת כשלה בכך ששידרה לציבור בהתחלה לא לבוא אלא אם מרגישים תסמיני קורונה - ורק עכשיו מתחילים להתעורר ולקרוא לציבור לטפל בעצמו. שוב - לא לנגח ולהשתלח - אבל כדאי שנפיק מזה לקחים ונכניס את הנושא הזה באופן יסודי לתכניות המגירה לפעם הבאה ולמקרים דומים.

הנגזרות הכלכליות - תחום ענק, שהרי התחקיר יבוצע כשאנו עדיין במיתון חמור והעולם שהיכרנו קרס. נדרש יהיה לתחקר מנגנונים לאומיים לתמיכה בסקטורים השונים, בעיקר מה שמסתמן כנטישת העצמאיים לגורלם. חשוב לתחקר העדר נחרצות ומיידיות בהכרזה על תוכניות היחלצות כלכליות, ואפילו המסרים שהמנהיגים שידרו לציבור. כאן, כמו בנושאים רבים, נכון להתבונן וללמוד מאחרים.

כאן המקום לדבר על התחקיר הקשה ביותר - שאיני יודע אם יהיו לנו הכלים הטכניים, התפסיתיים ואף התרבותיים לבצעו - והוא עלות-תועלת. מהי העלות הכוללת שהאנושות שילמה כדי להילחם בנגיף (עלות בכל מובן, כולל אובדן חיים, קיצור חיים, פגיעה ברמת חיים), אל מול התועלת שבהצלת מספר מסויים של מיליונים של בני אדם. מי שעוקב אחריי יודע שחלילה אינני רומז אפילו שנכון היה לתת לאנשים למות ולהמשיך בחיינו - אבל כן חושב שהאנושות יכולה ללמוד מזה ולהפיק לקחים. יש מצב כשגם אם נדע הרבה בתחום זה - לא נפעל אף פעם בחישוב קר של עלות תועלת, שהרי אנו יצורים רגשיים ושתופסים עצמם כמונעים גם ערכית, מוסרית ודתית.

 

נכון לדעתי לעסוק הרבה בנושא ההערכות - לא רק טכנית, אלא תודעתית, ידע בציבור, וחשוב מאוד - תכניות מגירה (כפי שנראה שהסינים הפעילו). לפני חודשיים אף אחד מאיתנו לא הבין במגיפות ושיטוח עקומות. מכיוון שלפני מאה שנה היתה מגיפה והאנושות הבינה היטב שיש לשטח את העקומה - אולי נכון שנבסס את היכולת להגיב מהר יותר ולעשות את מה שצריך לעשות? אגב, זה מזכיר לי את צה"ל - חווים, מתחקרים, כותבים פק"לים, ואז... שוכחים הכל, חווים שוב, וממציאים את הגלגל מחדש.

לא את כל הנושאים כיסיתי כמובן. לא דיברתי למשל על מנהיגות - מילה שאנחנו הישראלים לא ממש משתמשים בה הרבה (מעניין למה...). אבל יש עולם ומלואו לתחקר בנושא זה. גם כאן - אוי ואבוי אם זה ירד לרמה של בעד ביבי או נגד ביבי - כי יש פה לקחים חשובים שכל מנהיגה ומנהיג יכולו לאמץ ליום בו הם יאלצו להוביל אנשים ברגעי משבר.

להבנתי את משבר הקורונה נכון לתחקר כמקרה בוחן למשברים ואסונות אחרים, כמו צונאמי. הנושא חקור, עבודות נכתבו, אפילו שילוט הוצב לחוף הים התיכון המתווה נתיבי מילוט למקום גבוה. אבל האם אנחנו מוכנים? האם כשנדע שבעוד שעה צונאמי הולך למחוק את קו החוף - נדע להפעיל מיד תכניות מגירה ולעשות מה שצריך לעשות כדי להציל חייהם של אנשים רבים? מסופקני. והדימיון מדהים - כי בטח מרבית האנשים שקוראים את זה חושבים: "צונאמי?! על מה הוא מדבר?" - אבל האמת היא שצונאמי בוא יבוא מתישהו, כמו שמגיפה באה ועוד תבוא.

 

ובכלל - חכם לתת מבט בוחן לאיומים אחרים על החברה האנושית, הקדמת תרופה למכה, והיערכות לבואה - כמו מגה-פיגוע טרור או רעידת אדמה.

 

מוקד מיוחד לתחקיר יהיה הערכות ישראל למצבי משבר וחירום. אם בנינו בעמל רב יכולות ומערכות - מדוע לא הפעלנו אותם? למה משרד הביטחון התעמת עם משרד הבריאות? האם שיקולים פוליטיים גרמו לכך שסוף סוף היינו יחסית מוכנים לא רע במשהו, ואז לא מימשנו? האם לא נכון היה להגדיר איזה ארגון מוביל (אגב - מי מוביל?), להציב דמות מובילה שמתקשרת עם הציבור (לא רק רה"מ), לנהל את מערך ה"הסברה" כקמפיין מתוזמר (רחוקים ממימוש מה שתמיד אמרנו שנכון לעשות), ועוד...

נושא אהוב עלי במיוחד מתאים לא רק לתקיר אלא למחקרים ומאמרים - והוא - מרכיב התרבות. תחום ענק ומרתק - מהבדלי תרבויות בנושא קרבה בין בני אדם, דרך תרבות של ציות מול נון-קונפורמיזם, וכלה בתרבות קהילתית והשלכותיה. ברור שיש פה גם רגישוית אינסוף, אבל שווה לדבר על זה.

את כל אלה ועוד נראה בתחקיר.

© 2019 by CCS Ltd.

054-8189815  /  972-54-8189815

  • c-facebook
  • Twitter Classic
  • Google Classic