כשחסן נסראללה מברבר ומאיים, אפשר וצריך להזכיר לו, ללבנונים ולכל מי שאכפת לו מלבנון, ש"מגיני לבנון" אינם אלא שלוחי איראן, מחרחרי מאבקים מדומיינים מול ישראל שאיננה רוצה דבר מלבנון אלא שכנות טובה, ולמעשה מדרדרי לבנון, שואבי משאבי לבנון, ומחריבי לבנון.

אין לזלזל כמובן בכוחו של חיזבאללה, והרטוריקה הצבאית צריכה לשקף זאת. אנשי חיזבאללה הם "לוחמים" ולא "חיזבאלונים", והם וותיקי קרבות ויריב רציני ומר.

אבל נסראללה? האפס הזה שמתחבא בבונקר ראוי לבוז. אולי גם לטיל, אבל זה דיון אחר.

אך יחסנו ללבנון המדינה צריך להיות מכבד ואף דואג. העם הלבנוני צריך לדעת ולחוש שהישראלים מכבדים אותם ולא שונאים אותם. כי זו האמת, וכי אמת זו היא המפתח לכל נורמליזציה עתידית, בפתרון מדיני שעדיין לא נראה באופק.

אני מכבד את העם הלבנוני, ובז לנסראללה ולחיזבאללה. דבריי ומעשיי צריכים לשקף זאת.

כשהפלסטינים ממשיכים את קו התעמולה של חאג' אמין אל חוסייני, בטענות השקריות על כביכול סכנה הנשקפת למסגד אל אקצה – יש להציב את האמת אל מול העולם. בעובדות, בנתונים, ובעיקר במראה עיניים. בנושא המסגד יש להלך בין הטיפות ולהפריד משתנים – אין שינוי בסטטוס קוו. המסגד יקר לליבם של מוסלמים באשר הם. ישראל מכבדת את המסגד ואת הבאים בשעריו. אך כריבון, נפעל גם בתוך המסגד אם נידרש.

מה עושים עם אמירות פלסטיניות שכניסת יהודים למתחם מהווה "חילול המקום הקדוש ברגליהם הטמאות"? שאלה טובה. צר לי שיש מוסלמים שחושבים כך ונוקטים ברטוריקה שכזו. מעצבן במיוחד כשפוליטיקאים ערבים אומרים את זה, תוך ניצול ציני של רגשות דתיים לצרכים פוליטיים. הייתי מצפה שנוכל לבקר זה בבית תפילתו של זה בסובלנות ובכבוד הדדי. אבל אם נתייחס לביקורו של גיל תמרי במכה – וודאי שאין לעשות שום דבר דווקא, כאצבע בעין, ללא תכלית ראויה. תיכף נחזור לגיל תמרי ו"הישגו העיתונאי".

אני מכבד את מסגד אל אקצה, מכבד את המוסלמים המתפללים בו ורוצה לעשות הכל כדי שימשיכו להנות מחופש פולחן. אני בז למי שממציא שקרים על כוונות לפגוע בו. ואני בז למי שבעצמם מחללים את המקום ומייצרים את העימות ממש יש מאין.

בעימותים קודמים, הפלסטינים היו אלופי העולם בנרטיבים שקריים המסווים בדמעות תנין. חמאס "אוהבים את המוות כמו שאתם אוהבים את החיים", אך יעשו כאילו אכפת להם מאזרחיהם, להם הם מרררים את החיים. הם ממש עושים הכל כדי למקסם מות אזרחים, ובו זמנית מתבכיינים כאילו מזיז להם כשאזרח נפגע. ואילו ישראל עושה שמיניות באוויר כדי למזער פגיעה באזרחים, אבל אז אוכלת קש ומגמגמת בכל אירוע מצער ולא מכוון.

אני מכבד את תושבי עזה שאינם פעילי טרור ומייחל לבריאותם ולהצלחתם, ולשכנות טובה עימם. אני גאה על טיפול רפואי מסור לעזתים רבים, ועל היתרי עבודה בישראל לאנשים שרוצים לפרנס את משפחתם בכבוד. אני בז לחמאס ולארגוני הטרור האחרים, בעיקר על דרך המאבק בישראל, ועל הנצחת העימות, ועל דרדור עמם שלהם לסבל מתמשך.

יאסר ערפאת היה אומן זיוף הרגשות, כמו הפעם בה נזעק על כביכול פגיעת ישראל בכנסיית המולד בבית לחם, כשלמעשה טרוריסטים פלסטינים הם שהשתלטו על המקום, אילצו פלסטינים להישאר כבני ערובה, והשחיתו וטינפו את המקום. ישראל לא עושה מספיק במצבים כאלה לומר ולהציג את האמת - ואז אין לחסוך במאמצים וברטוריקה חריפה.

אך יש לשים לב להבדל התהומי בין התייחסות למנהיגים (בטח מנהיגי טרור), לנרטיבים, ולבני אדם. מעניין היה לראות את חיילי צה"ל נוהגים בכבוד ביוצאים ממתחם הכנסיה – במילה טובה, בלחיצת יד, בפריט מזון. כי מלבד טרוריסטים מבוקשים היו שם גם סתם פלסטינים תמימים ואנשי כמורה. וכל מחווה אנושית אליהם היוותה מסר של כבוד בסיסי לאנשים שאין אנו חפצים לפגוע בהם, אלא לחיות לצידם בשלום.

במסר של כבוד זורעים זרעים להבנה, לגישור על פערים, לנורמליזציה, לשיתוף פעולה ולשותפות. ואילו כשנוטלים מאנשים כבוד ומזלזלים בהם ובקודשיהם, מחריבים של סיכוי לדיאלוג אמיתי, גם אם יש קשת של אינטרסים התומכים בכך.

אפשר גם להרחיק עד למלחמה באוקראינה כדי ללמוד עד כמה כבוד מהווה משקל. רוסיה חשה לא רק מאוימת ע"י התרחבות נאט"ו, אלא מושפלת ע"י המערב וארה"ב, שזלזלו באינטרסים, בבקשות וברגשות שלהם. חבל הארץ בה שוכנת אוקראינה של היום היא ערש הולדתה של אמא רוסיה. בלי להבין את זה ולפחות להביע קמצוץ של כבוד לזה, המלחמה מפורשנת שטחית כרעים מול טובים – שטחי, מנותק וחסר תכלית. לדעתי לו רק ניתן דגש רב יותר לרעיון של "כבוד" – יתכן אפילו שהמלחמה היתה נמנעת.

בחזרה לגיל תמרי.

האם הגיוני שהסעודים לא מכניסים מי שאינם מוסלמים למכה? נגיד שלא. מה, אנחנו לא נכניס מוסלמי לבית כנסת? אבל... מי שואל אותנו? זה המקום שלהם. ועובדתית יש להם את הקטע הזה כבר הרבה שנים במכה.

כשאנחנו באים לנרמל יחסים, מתוך רצון אמיתי לדו-קיום ואחווה בין העמים, אבל גם מתוך שיקולים אסטרטגיים כבדי משקל, בהתמודדות אזורית מול איומים מתפתחים – ראוי שנתחיל בכבוד. כבוד לבני האדם שמולנו. כבוד להם, למדינתם, וודאי לקודשיהם. בתחום זה יש להלך על בהונות. לחשוב על כל מהלך, כל מחווה וכל מילה. בעיקר בגלל שאנחנו הישראלים כה ישירים ובוטים וחסרי רגישות לפערים תרבותיים.

ושוב – זהירות ונימוס ודיפלומטיה... בעיקר מול אנשים, ותלוי איזה אנשים, ואפילו באילו נסיבות. כי כאמור – יש נסיבות ואנשים ומצבים בהם אנו צריכים להיות הכי בוטים ותקיפים בעולם. וזה לא פשוט – ביחסים עם סין אנחנו צריכים להפגין הרבה כבוד. אבל מה עם עמדותינו בנושאי זכויות אדם? שאלה טובה, ולכן דיפלומטיה היא מקצוע מורכב... האם אנחנו שלמים עם כל מה שהסעודים מייצגים ומה שהם עושים? ברור שלא. וטיפ קטן - לא כל עמיתינו וחברינו שבעי רצון ממה שאנחנו עושים (עיינו ערך כיבוש).

מול שכנינו הסעודים, בעת גישושי התקרבות -"כתבתו" של גיל תמרי ילדותית, טפשית, חסרת נימוס, חסרת כבוד, פוגעת בממד החשוב ביותר בתהליך שהוא רתימת האנשים, ואולי אפילו הרסנית (אם האירוע יעצים את האופוזיציה, ואם יבוצעו מהלכי "ענישה" או הגבלת צעדים כדי שלא יקרה שוב).

אפילו מעבר ליחסי חוץ, רגישות בין-דתית ותהליכים מדיניים – זו כתבה זו? על איזה "הישג" הם מדברים? תעלול טפשי, בו האיש מצלם את עצמו גאה על הפרת חוק, התחמקות משוטרים, ובמפורש ביצוע מה שאסור לעשות.

כבוד לבני אדם הוא מפתח לליבם ולכן המפתח ליחסים בין בני אדם ובין ישויות מדיניות.

קשה לבנות מערכות יחסים מבוססי אמון, וקל להרוס אותן במחי פגיעה בכבוד.

ובמיוחד לישראלים שלא אוהבים לצאת פראיירים - לתת כבוד למישהו אחר אין פירושו להפחית מכבודנו שלנו.