קראתי בעיון את תכנית המאה.

 

תגובות ראשוניות -
1) אוסלו פלוס, או יותר נכון קיבוע מציאות פוסט-אוסלו.
2) זריקת הנרטיב הפלסטיני לפח (זהו, זה נגמר).
3) אימוץ הנרטיב היהודי/ישראלי והכרזה על ישראל כמנצחת ושולטת.
4) קביעה שהמתנחלים אכן היו בחזית המאבק, ובדם, יזע ודמעות קיבעו מציאות אסטרטגית.
5) תפיסה מערבית של נפנוף קיבעונות עבר לטובת חלום משותף של יציבות ושגשוג (פנטזיה).
6) כולה הצעה. בלי מו"מ והסכם שלום – אין כלום. כלומר בלי פרטנר פלסטיני – אין כלום.

7) דיבורים על סיפוח מיידי - בין ספין פוליטי לחוסר הבנה מוחלט של התכנית.

​

תהליך גיבוש התכנית - מוזר ועקום.

​

עיתוי הפרסום - לפני בחירות בישראל - שגוי ושקוף. ממשלה ללא מנדט, וודאי לא למהלכים דרמטיים.

​

אם אכן זה היה מאורע היסטורי – נכון היה שיובל באופן מסודר. עבודת מטה, הערכות מדינית וביטחונית - לא היו.
על פניו שיבוש סדרי ממשל תקינים, ואף הימור ביטחוני וחוסר אחריות.

​

רעיון הסיפוח המיידי - ספין מיותר ומנוגד לרוח התכנית, הקוראת במפורש להימנע מצעדים חד צדדיים אחרי פרסומה.

 

מה קיבלנו - כלום. כי זה סתם רעיון. הצהלות כאילו עצם ההסכם מהווה הישג ישראלי תמוהות בעיניי.
יוזכר - טראמפ לא קובע, ושום דבר לא שלו בשביל לתת.

​

בסך הכל הצעה למתווה מוצע למו"מ ולהסכם שלום. אם אין מו"מ ואין הסכם שלום - אין כלום.

 

מדינה פלסטינית – לא. ישות בניהוג עצמי כמובלעת הנשלטת מכל הכיוונים ע"י ישראל.

​

במילים אחרות - קיבוע מציאות פוסט-אוסלו, כשהפלסטינים מקבלים שזה מה יש והם נדרשים לשמוח בחלקם.

 

אין הסתה, אין טרור, אין משכורות למחבלים. תם המאבק. נגמרו החלומות. ישראל ניצחה. ישראל שולטת.

 

עזה - החגיגה החמאסית נגמרת, מצטרפים לישות הפלסטינית, מתפרקים מנשק, והכל נפלא.

 

פליטים - כמובן לא חוזרים לישראל, ואפילו לפלסטין במינון שיוגדר, ועם ווטו ישראלי למניעת כניסת גורמי טרור.

 

ביטחון - מרכיב מרכזי בתכנית, ש"מעניקה" לישראל שליטה מוחלטת בכל הממדים, כמו היום. לישראל זכות להיכנס ישות הפלסטינית ולפעול כרצונה, וחולשת על הים והאוויר באופן מוחלט. בקעת הירדן של ישראל (תוך אפשור המשך עיבוד אדמות ע"י פלסטינים), אז למעשה ישראל שולטת במי ומה נכנס ויוצא. כמו היום.

 

הכרה פשוטה וברורה בהעדר עומק אסטרטגי לישראל, ושאין מרווח לטעות. ישות כמו עזה ביהודה ושומרון תהווה איום קיומי לישראל.

 

אזור סחר חופשי, אזורי תיירות בירושלים ונופש בים המלח, נמל עתידי בעזה - נחמד. אם יהיה שלום ברור שאין בעיה עם זה. נראה כמו "סוכריות" להמתקת גלולת הכניעה המוחלטת לנרטיב הישראלי.

 

ירושלים ה"בלתי מחולקת" בירת ישראל. אבל החומה שעכשיו מחלקת – נשארת, ואל-קודס (או שם אחר שיבחרו) בירת פלסטין. ישראל שולטת במקומות הקדושים, וכמו תמיד מאפשרת גישה פתוחה לכל.

 

לא רק שהתכנית מכניסה לפלסטינים אצבע בעין ואומרת להם שהמשחק נגמר, היא מכריזה על ציון נכשל להנהגה הפלסטינית, המושחתת, הכושלת, והמעודדת הסתה וטרור (לא שזה לא נכון, רק שהמסמך אפילו לא מנסה להיות "מאוזן").

 

על פי התכנית, לפלסטינים אמנם מעולם לא היתה מדינה, אבל יש להם זכות להגדרה עצמית. במידה מסוימת כך מתקבעת תודעה הפוכה למה שהימין מנסה להחדיר פה מאז ומתמיד - שאין דבר כזה עם פלסטיני. מצד שני התכנית כן תומכת בתפיסת הימין שלא תהיה מדינה פלסטינית, כי כאמור, מה שמתואר כמדינה, היא לא בדיוק מדינה.

 

התכנית מייצרת משוואה מעניינת של בעיית הפליטים הערבים והיהודים, להבנתי על מנת למזער ולבקר את טיפול העולם והעולם הערבי בפליטים הפלסטינים.

 

קוי 67 אינם קדושים, אך בהחלט מהווים רפרנס, מסגרת תפיסתית, למשל במינון חילופי שטחים.

אף תושב לא יוזז - מובלעות הדדיות עם אזרחות למדינתם, תוך קיום ערוצי תחבורה והבטחת ביטחונם. מעט יומרני, לדעתי. ועוקף בעיות מורכבות בסלאלום תפיסתי ועל הקרקע.

 

גם הרציפות הטריטוריאלית מוצגת כרעיון מהפכני, כולל גשר או מנהרה בין יהודה ושומרון לעזה השלווה והפורחת. אולי אם היה באמת שלום, לא היה צריך לנסוע במנהרה אלא כמו שנוסעים לנתב"ג כדי לנסוע לחו"ל או לנמל אשדוד... מצד שני אם באמת הכל יצליח ועזה תפרח, סולל בונה ישמחו לבנות גשר. לא ביג דיל.

 

אמנם כתוב שהתכנית היא "עסקת חבילה", אבל גם מודגש שהיא בסך הכל הצעה והכל יקבע במו"מ, כלומר - גם הרעיון להעביר את כפרי המשולש למדינה הפלסטינית אינו אלא רעיון לבחינה, כך שגם מי שמתנגד לא צריך להזדעק כאילו קבעו לנו משהו, כי הם לא קובעים.

 

אלמנטים חיוביים - חיזוק נרטיב הזכות ההיסטורית של ישראל ביהודה ושומרון, שבחים לישראל על שימור המקומות הקדושים, בצד כיבוד חשיבות ירושלים לכל הדתות. חשיבות הביטחון, והבנה שאין לישראל עמוק אסטרטגי ואין לצפות ממנה להמר.

 

בשורה התחתונה - כולה הצעה של האמריקאים (טוב, נודה על האמת - מתווה ישראלי-אמריקאי למימוש האינטרסים הישראלים-אמריקאים, המוצג כהצעה אמריקאית).

 

אפשר להבין שביעות רצון ישראלית ממה שנראה כמו אימוץ אמריקאי של נרטיבים ישראליים. אפשר להבין שהצגת מתווה כזה שהפלסטינים בבירור לא יקבלו, יאפשר הצגתם כסרבנים, ויכשיר מהלך עתידי חד צדדי של ישראל, כמו סיפוח. אבל אי אפשר לטעון שהתכנית עצמה, או עצם פרסום התכנית, מהווה שינוי מציאות מיידי ומעניק לישראל משהו או רשות לעשות משהו מייד. דיבורים ברוח זו, כמו רעיונות הסיפוח המיידי, נראים לי כמו אי הבנה של התכנית, או ספין פוליטי.

​

כי על פי התכנית - בלי אימוצו, ובלי מו"מ ישיר ישראלי-פלסטיני, הסכמה רחבה וחתימה על הסכם שלום - אין כלום.

​

ולכן לא יהיה כלום. כי אין כלום.

​